אאא

אירועי טרור מתרחשים בימים אלה מידי כמה שעות, והכותרות רודפות זו את זו. לא שהרבה חידוש יש בכך, הרי אירועי טרור התרחשו בקצב שעתי מזה חודשים הרבה, רק שמיקומם היה מרוחק במעט, בשטחי יו"ש, ואיכותם הייתה ירודה במעט. אבל פתאום המהומות הגיעו למרכז, לתל אביב, פתאום יש הרוגים, והארץ כולה סוערת. במידת מה, יש בכך נקודת אור, פתאום אלימות נגד יהודים אינה תופעה סתמית ושגרתית, אשר בעצם ההתעלמות ממנה היא סופחת לגיטימיות. פתאום היא עולה לסדר היום, לטוב ולמוטב, שהרי בעיה שכלל לא יודעים עליה אין סיכוי לפותרה. אולי עכשיו יש סיכוי.

המגוחך הוא שרבים מפרשים את האירועים באופן שטחי, ומוכיחים מהם כל שיעלה על ליבם. השמאלנים מביאים מכאן ראיה שהנה ביבי כשל, והכל בגלל שאין הליך מדיני, חובה הליך מדיני, בלעדיו יש ייאוש, כיבוש, ייבוש, קרקוש. הימנים מנגד מצביעים ואומרים שהנה ראיה לכך שהסכם אוסלו הוא אסון, והבעיה היא שהממשלה אינה פועלת מספיק כדי למגר בתקיפות את הטרור, צריך להרוג, לדפוק, לכבוש, לאיים וליישם.

אלה ואלה לא טורחים להעמיק בדבריהם, קרוב לוודאי שגם לא היו יודעים אילו היו רוצים, אלא פשוט נסמכים על הנחות יסוד אמוציונאליות ולא מודעות, פשוט "מתחברים" לרעיון אינטואיטיבית. על אינטואיציות ואמוציות פנימיות אי אפשר לחלוק, ומשכך גם אי אפשר להביא מהם ראיה. אניח לפיכך לאלה ולאלה להצהיר קבל עם ועולם על תחושותיהם ורגשותיהם אותם מציגים כדעותיהם, ואתעלם מהם בנימוס.

הדרך הנכונה לגבש קו מחשבה היא להביט במציאות, ולנסות להבין אותה באופן אובייקטיבי ורחב ככל האפשר, לנסות למצוא ראיות תומכות בכל אחת מההשערות כסיבות. כל מצב חברתי או לאומי נובע מסיבות הרבה, וקשה לייחס תופעה לסיבה אחת יחידה. כאשר אנו מנסים לשלות מסקנות מן המוץ, יש לנסות לבודד סיבות, ולהבין את הגורמים העיקריים המשפיעים.

למשל, אם יטען אדם כי המתיחות הביטחונית היא בגלל היעדר עצמאות לערביי הארץ, אפשר לבדוק מול מדינות מקבילות בהן יש להם עצמאות, האם שם אין הרג? או למשל אם יטען אדם כי מקור הבעיה הוא היעדר משאבים חומריים ורמת חיים ירודה, יש להשוות למקום אחר בו ערבים חיים ברמת חיים גבוהה יותר האם אם אין אלימות? או לחילופין לבדוק האם יש מקום בו רמת החיים נמוכה יותר אך אולי אין אלימות?

מדעי החברה אינם מדע מדוייק, ספק בכלל אם ראויים להיקרא מדע, אך את המאמץ להבין כדאי להשקיע. בכל מקרה התוצאות לא יכולות להיות יותר גרועות מאשר מסקנות שהולדתן ברגשות ותחושות לבדן.

כעת למזרח התיכון שלנו. זוהי סביבה אלימה, בלתי מגובשת ומרובת יריבויות ומתחים. במשך אלפי שנים שבטים ערביים נלחמו זה בזה וטבחו זה בזה. עם הפצת האיסלם החרב הופנתה בעיקר כלפי אלו שעדיין לא הפכו למוסלמים, אך גם לא נטמנה בצלחת בכל הקשור במלחמות בין המוסלמים עצמם. בעוד עמי אירופה הפכו ליותר ממוסדים ומתורבתים במאות השנים האחרונות (ו"יותר" משמעה באופן יחסי, ואין משמעה "לגמרי" המוחלט) והמלחמות ומקרי הרצח הפכו לנפוצים פחות, במדינת האיסלאם החרב הייתה ונשארה אופציה מועדפת הנשלפת מהר. גם היום, עיקר נפגעי הטרור המוסלמי הם מוסלמים.

וחרב מוחמד לא נשלפת רק בגלל עוני ומחסור, מדינות ערביות עשירות מאד סובלות מגלי טרור ואלימות לא פחות מאשר מדינות אחרות עשירות פחות. אלימות גם מתרחשת בכל קו תפר שבין אוכלוסייה מוסלמית לאוכלוסייה אחרת. כך בהודו, כך באפריקה, וכך אפילו באירופה. יתירה מזו, מדינות אירופה אשר מעניקות תקציבי רווחה נדיבים מאד לאוכלוסייה המוסלמית שהיגרה אליהם, לא הצליחו למגר בכך את פרצי האלימות. האלימות המוסלמית מוטמעת בתרבות, היא מתפרצת פעם אחר פעם, רק התואנות משתנות. פעם זו פגיעה באיסלאם, פעם זו פגיעה לאומית, פעם זו פגיעה בכבוד או בכבוד המשפחה ופעם זו אפילו היעדר הנכונות להמיר דת ולקבל את האיסלאם.

זוהי סביבתנו, היא אלימה בהוויתה ובתרבותה. לא בגלל בעיות לאומיות ולא בגלל בעיות סוציאליות, אלה משמשות לרוב כהסבר והצדקה בדיעבד. גם כאשר נוסו פתרונות לאומיים וגם כאשר לא היה שום קיפוח תקציבי או היעדר רווחה, האלימות פשוט נשארה. זו המציאות העצובה של הסביבה הזו.

אגב, חשוב להדגיש כי אין להכליל, לא כל הערבים אלימים. רובם מעוניינים לחיות בשלווה. אך המיעוט האלים הוא ששולט, ומהשפעתו אי אפשר להתעלם.

אז מה הפתרון? לנצח נאכל חרב? אולי. ואולי יש פתרון, אבל גם אם ישנו הוא איננו זמין לנו עכשיו. גם אם נאפשר לערביי יו"ש להקים מדינה, האלימות תישאר. בדיוק כפי שהיא קיימת בכל שאר המדינות הערביות. כבר ניסינו את זה, ניסינו את אוסלו, ניסינו את הנסיגה מלבנון, את הנסיגה מעזה. לא עבד. אלפי יהודים מתו. אין טעם להרוג עוד. גם מתן תקציבים נדיבים ואף בלתי פרופורציונאליים לא יועיל, האירופים ניסו זאת, המהומות והקיצוניות הדתית נשארה.

הבעיה של מבקשי הפתרון היא שהם רוצים אותו מיד, כאן ועכשיו, וחוטאים בכך גם הניצים וגם היונים. אלה ואלה רוצים את הזבנג וגמרנו, שיהיה פתרון במהרה בימינו. והוא איננו. תהליכים חברתיים ולאומיים קורים לאט, אי אפשר לפתור אותם במהירות.

• עשו לייק לעמוד הפייסבוק של 'כיכר השבת' ותישארו מעודכנים

כל פעוט בשלבי גדילתו מפתח את היכולת לדחות סיפוקים, ואלו שלא מפתחים יכולת זו סובלים מהיעדר שליטה עצמית וחוסר יכולת לעמוד באתגרים. בניסוי המרשמלו המפורסם באוניברסיטת סטנפורד באמצע המאה שעברה, הוכחה קביעה זו. במסגרת הניסוי הוכנסו ילדים בני ארבע לחדר, וכל אחד מהם קיבל ממתק מרשמלו. נאמר להם כי אם ימתינו פרק זמן של כרבע שעה, הם יקבלו מרשמלו נוסף. היו שלא התאפקו ואכלו מיד, היו שהמתינו וקיבלו את השני. אז נאמר להם כי אם ימתינו רבע שעה נוספת, הם יקבלו שניים נוספים, וכך המשיך הניסוי כאשר בכל פעם הוכפלה הכמות. רוב מוחלט של הילדים אכלו את המרשמלו די במהירות, רק בודדים יצאו משם עם כמויות גדולות של הממתק. אחרי הילדים נעשה מעקב לאורך שנות גדילתם, והוכח כי אלו שידעו לדחות סיפוקים וצברו כמויות מרשמלו הצליחו יותר בחיים האישיים והמקצועיים.

זה גם המצב בו אנו נמצאים היום, השאיפה לפתרון של "שלום עכשיו" ילדותי, כאן, עכשיו, מיד, היא רק סימן לקטנות הדעת ולחוסר יכולת להבין ולנהל מצב לאומי מאתגר. ניסינו את ה"עכשיו", לאכוף על הערבים את הרצון שלנו לשלום, אך הם כנראה לא בשלים לכך תרבותית. העובדה שאנחנו רוצים ושהתרבות שלנו שוחרת שלום לא הופכת אוטומטית גם לחלק מהתרבות שלהם. תהליך אוסלו היה קולוניאליסטי תרבותית באופיו, בכך שניסה להשליט תפיסת עולם מערבית על התרבות הערבית שאיננה קרובה אליה בהפנמת המושג שלום. זה לא עבד אתמול, וזה לא יעבוד היום. גם לא מחר.

כנראה יש פתרון, אך הוא לא "עכשיו". גם האומות המוסלמיות מתפתחות ואולי יינטשו את תרבות החרב, אולי הרוב הדומם והמתון יקבל יותר מעמד ואפשרות לשמור על הסדר. אולי בעוד מאה שנים נעמוד במקום אחר, ובו הפתרון יהיה מעשי וריאלי יותר. נכון להיום, צריך להבין את המציאות ולא לנסות לאנוס אותה בדמיונות של פתרונות רגע.

ולכל מי שרוצה שלום בדורנו ומספר על פתרונות הקסם, פשוט תגדלו, לא יהיה שלום בדורנו. את המרשמלו הזה כבר אכלנו, והוא היה מתוק רק בטווח הקצרצר, על המצע שלו הונחו אלפי קורבנות, ואסור לנו להוסיף עליהם עוד.