אאא

כולנו מסתובבים כאן בעולם, כשציפור קטנה מנקרת בנפשנו ומצייצת לתוכנו ציוצים שואלים, זערוריים אך עקשניים ותאבי תשובות: מי אני? מה הייעוד שלי? מה אני צריך לעשות? לאן עלי להגיע? ואיך, למען השם, אפשר לדעת?

יש חושך. יש בלבול. יש גלות. אין משכן. אין נביאים. אין אורים ותומים. שום בת קול לא יוצאת ומכריזה מהו ייעודי בעולם. איך אדע מה התפקיד שלי, הפרטי והמיוחד, זה שיביא אותי סוף סוף למקום שלי האמתי עם תחושת סיפוק ורווחה?

למרות שזה נשמע לנו מסובך וערטילאי, דווקא יש מענה לציוצים האלה של נשמתנו. ובניגוד לערפל שחוגג לנו במוח, המענה ברור וחד משמעי: מה שאתה רוצה להיות זה מי שאתה צריך להיות!

את בניית המשכן מתארת התורה לפרטי פרטים – מאיזה חומר עשוי כל כלי ומהי צורתו המשורטטת וכמותו המדויקת... לשם מה התורה מפרטת כל כך על משהו שהוא מצווה לשעה ולא לדורות? ומדוע, שואל רבי נתן, במקום לעבור ולדבר מיד על תכלית מעשה המשכן – הקורבנות, "נסמך פרשת הדלקת הנרות המנורה לחנוכת המשכן בפרשה זאת וכן בפרשת תצוה" (ליקו"ה, ברכת השחר, ה, מה)?

כי באמת הקמת המשכן איננה הוראה המיועדת רק לדור המדבר, ובאמת דווקא המנורה היא תכלית המשכן. "וְיִקְחוּ לִי תְּרוּמָה מֵאֵת כָּל אִישׁ אֲשֶׁר יִדְּבֶנּוּ לִבּוֹ תִּקְחוּ אֶת תְּרוּמָתִי" (שמות, כה, ב) – "המשכן הוא בחינת נדבת לב, צדקה, כדי לחזק את הרצון דקדושה... כי זה העיקר, שצריכין להגביר הרצון בתוקף גדול כל כך עד שיאיר לעולם ולא יופסק בכל מיני חושך שעוברים על כל אדם... וזה נעשה בכל אדם ובכל זמן בכל דור ודור, שבכל מה שעובר על האדם עיקר תיקונו על ידי תוקף הרצון... ועל כן הזכיר בתחילה מעשה המנורה אחר מעשה המשכן כנ"ל, כי מעשה המנורה ונרותיה הם עיקר אור הרצון שהיה מאיר במשכן ובית המקדש" (ליקו"ה, ברכת השחר, ה, מה).

הכח הכי מרכזי בנשמה הוא הרצון. הנשמה ירדה לעולם כדי לבחור בטוב, ובחירה אמתית היא אך ורק מתוך רצון חופשי. אפשר להגביל או למנוע את האדם מלעשות משהו, אבל הרצון לעולם חופשי.

אתה רוצה לדעת מי אתה ומהו תפקידך המיוחד?!

תבדוק מה אתה רוצה! שם מחכה לך השליחות שלך! הרצון הפנימי שלך הוא המצפן שלך, הוא המשכן שלך. הוא האור שלך.

אז אם זה כל כך פשוט וכל מה שנדרש מאתנו זה רק לבדוק מה אנחנו רוצים, איך יתכן שאיננו נמצאים באושר ובעושר במקום המדויק והנכון לנו מששת ימי בראשית? איפה אנחנו תקועים?

אנחנו תקועים ב'לא רוצים'.

וכששואלים אותנו 'מה אתה רוצה?' התשובה הספונטנית שלנו כוללת את כל מה שאנחנו לא רוצים. אני לא רוצה ללכת לעבודה הזאת! לא רוצה את החובות האלה! לא רוצה את הילדים האלה! לא רוצה לקום בבוקר! לא רוצה להרגיש! לא רוצה לכאוב! לא רוצה לחיות! לא רוצה למות! לא רוצה כלום!!!

למה אני לא רוצה?

כי אני בריצוי. כי אני מוכרח. כי מרגע שנולדתי, מתוק וטהור ורוצה, אל תוך העולם המבלבל והמבולבל הזה, רק משתלטים עלי ומכתיבים לי ורוצים בשבילי וגוררים אותי וכופים עלי ומקפיאים אותי.

עוד לפני שהתברר לי בכלל מה אני רוצה, כבר הקיפו אותי כולם ברצונות ובדרישות שלהם. הגוף שלי, ההורים שלי, החברים, המורים, בן הזוג והילדים, המעבידים והעובדים, כל מי שמעלי וכל מי שמתחתי... כל מה שסובב אותי רק מציע לי משהו להאמין בו, לחשוב עליו, לקנות אותו, לטעום ממנו, לעשות אותו, מהר ועכשיו... וכך, כשאני רק נגרר לרַצות בעל כורחי את כל מי שזז סביבי, אובד קולו של רצוני ונמעך, מיטשטש ונסתר...

אז די, עזבו, לא רוצה שום דבר.

בעולם הכללי נחשבת מחלת הדיכאון להפרעה השנייה בתפוצתה אחרי מחלות לב. ממש מגיפה! ומהו דיכאון? העדר רצון. והטיפול הפשוט ביותר לדיכאון הוא לעורר רצון בצורה נכונה.

נבראנו כדי להתענג! ושיא העונג הוא לעשות את מה שאני רוצה, כי מה שאני רוצה להיות באמת – זה בעצם הדרך של השי"ת לגלות לי מי אני צריך להיות. לכן, לפני הכל, עלי לגלות את הרצון הפנימי שלי, העצמי, המקורי. הרצון הזה, שאינו רק התנערות מריצוי ואינו רק תגובת-נגד מול כל הרצונות האחרים שניהלו אותו עד כה. רצון אקטיבי, פעיל, שמתנסח ב"מה אני כן רוצה" ולא ב"מה אני לא רוצה". "כי זה העיקר, שצריכין להגביר הרצון".

מה אני כן רוצה?

לא יודע. אין לי מושג מה אני רוצה!

רוצה לדעת?

כן.

אז בוא, שים בתרמיל קערה של אמת עם כפית של אומץ... וצא לדרך!

ובדרך הזו מחכות לך שלוש תחנות עיקריות: גילוי הרצון, בירור הרצון והתמדת הרצון. "עד שיאיר לעולם ולא יופסק בכל מיני חושך שעוברים על כל אדם כפי מה שהוא".

וכמו בתורה, המשך בנית המשכן לאור הרצון בשבוע הבא בע"ה.