קור של אמצע החורף. גשם טורדני בחוץ. אך כל זה לא נוגע לי. אני שמה את פעמיי לבני ברק, לסדרת פגישות עם לקוחות. החזאי טוען במרץ שהיום יהיה "קר מהרגיל". אולי אפילו שלג בצפון. רק אמצע שבט ועוד נכונו לנו שני אדרים.

שיחה ראשונה נכנסת. זו הלקוחה של תשע וחצי. הבת שלה חולה ולא ניתן לשלוח אותה במצב הזה לבית הספר. אני מאחלת רפואה שלמה ומתקשרת לחברה. "מה דעתך על קפה של בוקר?", אני שואלת.
היא נענית בחיוב, אפילו בהתלהבות.

"בואי לבית של תמר בסביון, אני מתחילה הדרכת מדיטציה במוזיקה. את באה?", עוד אני מנסה לדפדף ביומן ולבדוק כמה זמן יש לי בין הפגישות, על המסך צצה הודעה מהפגישה של אחת עשרה.
- אני מבטלת. יוצאת בהול לאימא שלי,
- קרה משהו?
- אני לא יודעת איך אומרים את זה..
ואז, בעוד האינטואיציה שלי עושה את שלה. על המסך נחות שלוש אותיות: ב.ד.ה.

אני ממהרת לנתק את השיחה עם המדיטציה ומתקשרת לראות במה אוכל להועיל ליתומה הטרייה. מסתבר – כצפוי – שלא הרבה. היא עדיין המומה, לא מעכלת. לא לחינם בוטלה הפגישה של הבוקר. אני מנסה להרגיע אותה. זה לא מצליח במיוחד. אני ממלמלת בשורות טובות. הקול שלי נשמע חלול משהו.

אני מסובבת את ההגה ונוסעת להירגע בסביון, אצל החברה והמדיטציה. מעניין אותי מה כוללת הסדנא שלה. אני מסתכלת בעניין רב בנשים המתרגעות לצלילי המוזיקה, מקשיבה לשיח שעומד על ההבדל בין הסתכלות והתבוננות ומנסה להבין מה חידוש יש בדבר.

מי שלמדה חסידות לא תמצא שם חידוש מרענן. בכל זאת, שום דבר לא קורה "סתם". לכל דבר יש סיבה. בעוד אני עומדת ועוטה על עצמי צעיף ומעיל, אני שמה לב שמישהי מדברת עם בעלת הבית ומצביעה עליי. קוראים לה שירלי. היא ראתה שנתתי לבעלת הבית את ספרי החדש וראתה את שמי עליו והנה, יש לי חברה חדשה. גם סיפור חדש אותו אחלוק אתכן.

"אחי היה כתב גלי צה"ל בצעירותו", מתחילה שירלי את סיפורה. "מיהו אחיך", אני שואלת. "טל רבינא", היא עונה ומוסיפה: "הוא עשה כתבה על בית הרב בכפר חב"ד".
- איזה רב? אני לא בטוחה שאנו מתכוונים לאותו דבר.
- מה איזה רב? את שייכת לרבי מליובאוויטש? אני מהנהנת בראשי ומנסה להבין.

אני מבינה שיש כאן סיפור. "אחרי שלושה חודשים הוא נפצע במלחמת לבנון הראשונה. כשהיה בבית החולים רמב"ם, הגיע אליו שליח של חב"ד ואמר לו: 'שמענו על הפציעה שלך והרב[י] ביקש להגיד לך שאבא שלך יניח את התפילין שלך, אלו שיש לך מהבר מצווה".

היא מאטה את קצב דיבורה ומנמיכה את הקול. "תביני. אבא שלי הוא קיבוצניק, אפיקורס גמור. רחוק לחלוטין מהדת. הוא הילד ה-25 שנולד בקיבוץ גבעת ברנר. אבל, כשהוא הבין שזה יכול להועיל לבן שלו, לאחי, הוא הסכים להניח תפילין...
"וכך, מידי מספר ימים הגיע אותו שליח לבקר את אחי שוב ושוב, ובכל פעם זכר לבקש מאבי להניח תפילין. הוא אפילו הזמין את אבא שלי לעשות אצלו שבת בכפר חב"ד. אבא הסכים ומאוד התרגש מאותה שבת".

לא. הסיפור לא נגמר. יש המשך. "מאז אותה שבת, הבית של ההורים שלי הפך כשר. אבא היה עושה קידוש בכל ליל שבת גם אם לאחר מכן היה יוצא לענייניו. בכל בוקר הוא היה מניח תפילין. "זו המדיטציה שלי" היה נוהג לומר לי...

***
בפרשת בשלח, הושלמה היציאה ממצרים, שבת שירה-כך קוראים לה, שירת הים היא שירת הלל לקב"ה על נס הגאולה שגאל את ישראל כשחצה את ים סוף לשניים – והטביע בים את המצרים שרדפו אחריהם. השיר מבטא את כמיהת עם ישראל לאלוקיו ומסתיים "ה' ימלוך לעולם ועד".

• עשו לייק לעמוד הפייסבוק של 'כיכר השבת' ותישארו מעודכנים

מסתבר שיש שני נוסחים של שירת הים, הנוסח הגברי והנוסח הנשי. לאחר שמשה ובני ישראל שרו את שירת הים לקחה "מרים הנביאה אחות אהרון את התוף בידה, ותצאן כל הנשים אחריה בתופים ובמחולות. ותען להם מרים, שירו לה' כי כי גאה גאה סוס ורוכבו רמה בים...".

הגברים שרו, ולאחר מכן שרו הנשים, רקדו והיכו בתוף. הגברים שרו – שרו את שמחתם על הצלתם, שרו על כמיהתם לגאולה שלמה יותר – אך דבר-מה היה חסר, דבר-מה שרק שירת אישה יכולה להשלימו. מרים ומקהלתה הביאו לשירת הים את הרגש ואת האמונה הייחודיים למין הנשי. הנשים חוו את מר הגלות בחריפות רבה יותר מן הגברים, אולם אמונתן הייתה חזקה יותר ובת קיימא. לפיכך הייתה כמיהתן לגאולה נוקבת יותר, אך גם שמחתן על הגאולה המתקרבת ושאיפתן להגשמתה הייתה גדולה יותר.

המקובל הרב יצחק לוריא כתב שהדור האחרון שלפני ביאת המשיח הוא הגלגול החוזר של דור יציאת מצרים. כיום, האישה היא שוב מי ששירתה נוקבת ביותר, שהתוף שלה חדור תקווה רבה יותר, שהמחול שלה הוא השמח מכולם. כיום כאז, כמיהתה של האישה למשיח – כמיהה שהיא עמוקה יותר מזו של הגבר, מעניקה השראה לכמיהתו של הגבר ומרוממת אותה – היא הזמירה העיקרית במנגינת הגאולה.

הכותבת היא בעלת "הבחירה שלי", מנחת אירועים, מרצה ושדרנית רדיו. לאתר של מירי: http://www.miri-mychoice.co.il/ לתגובות: [email protected]

]]>