בשבוע בו התקשרתי לקבוע עם הרבנית ראיון קמה הרבנית מהשבעה על אמה שנפטרה. "איך אני יכולה להרגיש?", ענתה לי בקול שבור כאשר שאלתי לשלומה. "זה אובדן שאי אפשר לתאר", אמרה לי. הקשבתי לרחש מעבר לאפרכסת בעודי בודקת ביומן ושואלת אם אוכל לבוא "היום בחמש", "אני עוד לא יודעת איך ייראה היום שלי" אמרה לי הרבניתוהוסיפה: "בנוסף לכל, היום הוא יום הולדתי והצער כל כך גדול".

בשש וחמש דקות התייצבתי בפתח ביתה. תוך כדי שאני מנסה לקנח את משקפיי מטיפות הגשם, דפקתי בדלת העץ הישנה שראתה ימים שמחים מאלה, ומיהרתי להטמין מתחת למעיל את ספרי החדש, אותו הבאתי לה כמתנת יום הולדת. אני ממתינה בלשכת הרב לבואה, תוהה מי זה שפתח והוביל אותי לכאן ועיניי משוטטות בסקרנות סביבי. הקירות עמוסים מכתבי תודה והוקרה ותמונות. מכתב תודה ממוסגר ניצב כשווה בין שווים לצד תמונת בעלה הרב מקבל דולר מהרבי.

כתלי הלשכה עמוסים בספרים עתיקים וחדשים. עציץ גדול נושא פרחים מלאכותיים עומד בפינה. באוויר עמד ריח של משהו שהיה ואיננו. למרות שהכל נקי ומסודר, ישנה תחושה חזקה שמשהו גדול ומשמעותי חסר. הרבנית מקבלת אותי בחלוק קטיפה שחור שמתחתיו גולף שחור. היא זקופה ואצילית ולראשה פאה של בית עשויה בקפידה. רק עיניה האדומות מבכי מעידות על מה שעובר עליה. עיניה הכחולות מישירות אלי מבט כשהיא אומרת בגילוי לב "אני עושה הכל כדי לא להישבר". קולה רועד ואני מבינה אותה.

"לשבת שבעה על אימא בשבוע בו מסתיימת שנת האבל על הבעל, זה הרבה למעלה מכוחותיי", היא מסבירה את עיניה האדומות, את הרעד בקולה. בניסיון להטות את השיחה למחוזות שיעניקו לה עוצמה (ולא שחסר לה), אני שואלת על משפחתה. ברגע הבא נמלאות עיניה קרבה ואהבה והרעד בקולה נעלם. כאשר אני מושיטה לה את מתנת יום ההולדת שהבאתי, היא מודה לי בהערכה ומצטטת את ההלכה האומרת שספר הוא המתנה היחידה שיכולה אבלה לקבל בימי אבלותה.

כל השבוע שאחרי הרהרתי שוב ושוב בדברים שסיפרה לי הרבנית. המסקנה העיקרית עמה יצאתי בתום שעות ארוכות של שיחה, הייתה שאי אפשר לקחת מאישה את הקבלות שקיבלה לקדש את עצמה. בסופו של יום, גם כאשר הקב"ה לקח לה את בעלה, את אביה ואת אימה, הכוח הטמון בה, העוצמה הבלתי מתפשרת המאפיינת אותה, מחזיקים ומחזקים אותה.

***

חודש שבט הוא חודש נשי עבורי, בשבוע שעבר פרשת שירה, פגשנו את מרים ואת דבורה. השבוע בכ"ב בחודש לפני כ"ח שנים נפטרה הרבנית חיה מושקא, אשתו של הרבי מלובביץ. וכאילו לא די בכך, גם פרשת יתרו שעוסקת במתן תורה, מציינת את הנשים ומעמידה אותן לפני הגברים, גם במעמד החשוב ביותר בהיסטוריה היהודית. "כה תאמר לבית יעקב ותגיד לבני ישראל". בית יעקב אלו הן הנשים.

הטעם הוא כי הנשים קיבלו את עצם התורה, את הכללים והיסודות שלה. ואילו הגברים קיבלו את הפרטים והדקדוקים. כך שלמעשה, גם בפרשה, מדגישה התורה את מעלתן של הנשים.

• עשו לייק לעמוד הפייסבוק של 'כיכר השבת' ותישארו מעודכנים

מדוע? מה יש בנשים שפוטר אותן מקיום מצוות שהזמן גרמן ופוטר אותן מהחובה ללמוד תורה? ההסבר הוא כי אצל הנשים מאירה האמונה התמימה בגילוי. הקב"ה ברא את הנשים כך, ששכלן לא ישתלט על אישיותן. כך ששכלן אינו פוגע או מחליש את תוקף האמונה התמימה שבהן. במילא מובן מדוע הן קשורות יותר לעצם התורה. וזו אגב גם הסיבה לכך שהשייכות לעם-ישראל, נקבעת דווקא על-פי האם ולא על-פי האב. ושוב, מעלת הנשים קשורה גם לגאולה, שכן כשם שביציאת מצרים נאמר "בזכות נשים צדקניות נגאלו אבותינו ממצרים", כך גם בגאולה העתידה. שהרי "כימי צאתך מארץ מצרים, אראנו נפלאות".

***

לאישה חסידית יש את הכוח להתבונן פנימה ולחקור את האידיאל היהודי הנשי. דוגמא לכך אפשר למצוא בחייה של הרבנית חיה מושקא שהיו סמל ומופת להנהגה יהודית חסידית. שימו לב כיצד באים מעלותיה לידי ביטוי בפסוקי "אשת חיל" בהתאם לאותיות שמה.

לא זו, אף זו. שני שמותיה מעידים אף הם על אישיותה. חיה - שמה הראשון של הרבנית מעיד על החיות שבה, בעשייתה. ואילו שמה השני – מושקא, מבטא את הבושם (מאסק) שבאישיותה.

הכותבת היא בעלת "הבחירה שלי", מנחת אירועים, מרצה ושדרנית רדיו. לתגובות: [email protected]

]]>