אני מתבוננת מבעד לחלון המטוס וצופה בפועלים מתיזים כמויות מלח בעוצמה אדירה, במטרה להמיס את שכבת הקרח כדי שנוכל להמריא. שלוש פעמים בשלוש שפות (רוסית, אנגלית ועברית) מושמעת ההודעה במערכת הכריזה. אני בדרכי לארץ ממוסקבה שם 'ביליתי' את היומיים האחרונים לרגל שמחה משפחתית.

בשום שפה אין סבלנות להמתנה. אבל אם כבר כך אירע, הרי שההמתנה היא מתנה שמעניקה לי את ההזדמנות לספר מהיכן מגייסים את האמונה שמביאה את הביטחון, שמביא אל האהבה שיש בה מן השמחה גם בארץ נכר ואפילו בשפה זרה.

במפגש עם נשים יהודיות דוברות שפה זרה בארץ נכר, כשאיני יודעת מאיפה להתחיל בשל הבדלי המנטאליות ופער השפה, אני פותחת את המפגש בפעם הראשונה בה הבנתי שמתחת לכל הלבושים, הבגדים, הדיבורים וההתנהגויות שלנו, כולנו נשמות אחיות ושבעצם אין הבדל בינינו.

כבר הייתי בחיי במפגשים רבים עם בנות ונשים, צעירות ומבוגרות, דתיות ושאינן, סטודנטיות וחיילות, עצמאיות ושכירות, אך שום דבר לא הכין אותי למפגש עם בנות ה"מכון". הוזמנתי לחמם את האווירה בערב קר במיוחד (מינוס 15 מעלות!) של אמצע שבט. ל'מכון חמ"ש'' הממוקם בפאתי מוסקבה, המכון (מדרשיה) מהווה בית לבנות צעירות חסרות בית מגיל חמש-עשרה ועד גיל עשרים ושתיים. מבית ספר תיכון ועד אוניברסיטה. ומגיעות אליו בנות יהודיות מכל רחבי רוסיה.

בשולי הדרך נערמו ערימות שלג כשהמונית הישנה שכנראה ראתה ימים יפים יותר, מפלסת דרכה בקושי רב ביניהן, מקרטעת וכמעט נחנקת אם בשל הקור הרב ואם בשל גילה המבוגר. אט-אט, בעוד הרכב הרעוע משרך את דרכו במעלה הרחוב, נגלית מול עיני המשתאות טירה של ממש והנהג מבהיר לי כי הגענו למחוז חפצי. גרם מדרגות רחב מקדם את פניי והשומר בכניסה מבקש ממני להזדהות ולחתום בספר האורחים.

בקומה הגבוהה ביותר, צמוד לבית הכנסת המכונה "בית הכנסת הוורוד" משום שרוב מתפלליו הן למעשה מתפללות ועזרת הנשים שלו גדולה פי חמש מזו של הגברים, ממתינות לי כארבעים זוגות עיניים צעירות וסקרניות. הן ישובות סביב שולחן ערוך בטוב טעם ומכונות לשיעור.

כיצד אדבר באמצעות מתורגמנית, אני שואלת את עצמי לנוכח עשרות זוגות העיניים שנתלות בי בציפייה. הרוסית שלי כוללת שתי מילים בלבד: ספאסיבה וחאראשו...

***
הפרשה מעניקה כוח לכל אחד ואחת מישראל: אנשים, נשים וטף, למלא את הציווי לעשות משכן לה'. משכן שצריך להיות "לשמי" - כי על-ידי מתן תורה נעשה יהודי למציאות חדשה. מציאות כזו שבהיותה נשמה בגוף למטה, ומבלי הבט על דרגתו בעבודה גם אם זו נעשית שלא לשמה, הרי ה"תוך" והפנימיות שלו הוא "לשמה" - לשם ה', מבלי שום טעם ועניין אחר.

"לא מפני דבר בעולם ולא מפני יראת הרעה, ולא כדי לירש הטובה, אלא עושה האמת מפני שהוא אמת", כפי שכותב הנשר הגדול – הרמב"ם – בהלכות תשובה. לכן יש בכוחו של יהודי לפעול שגם מציאות העולם (תחתונים) תוכל להיעשות קדושה (עליונים). עד ל"דירה לו יתברך בתחתונים" - משכן ומקדש לה', עליו אומר הקב"ה "ושכנתי בתוכם".

ויש גם קשר לחודש אדר. הקשר בין פרשת תרומה וקבלת הפנים השמחה שעלינו לעשות לחודש אדר בא לידי ביטוי בנדבת ועשיית המשכן בהן בא לידי ביטוי בגלוי הכוח שקיבלו במתן תורה.

• עשו לייק לעמוד הפייסבוק של 'כיכר השבת' ותישארו מעודכנים

בחודש אדר הסתיימה עשיית המשכן ויש בו כוח מיוחד שבו "בריא מזלי'ה" של היהודי. מה שמגולם גם בראשי התיבות שבמילה זה"ב – זה הנותן, בריא. כפי שמופיע בתחילת הפרשת "ויתנו לי תרומה... זהב, כסף ונחושת".

כשההמתנה מסתיימת ואני כבר אחרי ביקורת הדרכונים בדרכי הביתה, אני חורטת על לוח לבי את ה"סטטוס" היהודי שילווה אותי בחודשיים הבאים: "מי שמקפידה לחשוב רק מחשבות משמחות, נזהרת מלדבר דיבורי עצבות ומרה שחורה, ומתנהגת כאילו היא שמחה - סופה להיות שמחה באמת".

נדמה אמנם כי ה"סטטוס" הזה לקוח מאחד מספרי הניו-אייג' (העידן החדש) שמאמנים ומאמנות מרבים לצטט מהם, אך לא, הוא לקוח מדבריו של הרבי הצמח צדק! "כִּי בְשִׂמְחָה תֵצֵאוּ וּבְשָׁלוֹם תּוּבָלוּן... וְכָל עֲצֵי הַשָּׂדֶה יִמְחֲאוּ כָף".

הכותבת היא בעלת "הבחירה שלי", מנחת אירועים, מרצה ושדרנית רדיו. לתגובות: [email protected]

]]>