תמיד, בטרם אעלה לשאת את דברי, אשא את עיני לה' ואתפלל: ה' שפתי תפתח ופי יגיד תהילתך. זו גם התפילה שאני נושאת כרגע, אל מול הרי אדום הנתונים בזריחה מוזהבת של בוקר לח וערפילי. קר (אפילו) באילת בשעת לפנות בוקר של סוף שבט. אפילו קר מאוד כאשר אני עולה על המונית המובילה אותי בשעת בוקר מאוד מוקדמת לשדה התעופה בדרך למרכז הארץ.

זהו בוקר לאחר התוועדות נשית חגיגית, אנחנו מתיישבות במונית ומביעות הפתעה לנוכח הקור, הלחות והערפל שאינם אופייניים לעיר הדרומית ביותר והנהג, כדרכם של נהגי מוניות, מתערב: "אני חייב להתערב בשיחתכן. אני בטוח שאצלכן שם בצפון הרבה יותר קר". כאשר אני מתקנת אותו ומסבירה שאנו דווקא ממרכז הארץ, הוא שואל בנימוס, מהיכן במרכז הארץ, ולמשמע המילים כפר חב"ד, הוא מתקשה להתאפק ואומר: "אוי, החב"דניקים, כמה שאני אוהב אותם".

אני, כמלקטת סיפורים סדרתית, ממהרת לקבוע בזהירות: "בטח אשמע ממך עכשיו סיפור". "בטח", עונה הנהג והמונית מפליגה לדרכה. "שמונה שנים התפללתי במניין של חב"ד. אני מכיר את הרב מנדי מהיום שהגיע לכאן. אני מכיר את הרב לוי ואת הרב שמעון. את מכירה אותם?".

האמת, הופתעתי. לא. אני לא מכירה אותם. אבל אין לי ספק שאני מכירה את הנשים שלהם. בטח ראיתי אותן אתמול בהתוועדות. ראיתי את הפעילות הנשית הברוכה שלהן, את השולחנות עמוסים בכל טוב. מאפים, פשטידות וסלטים מעשי ידיהן נחו על השולחנות המעוצבים במפיות וכלים בצבעי לילך סגול, ומעוטרים בסכו"ם וראנרים כסופים.

ראיתי את הגישה והיחס האישי שהעניקו השלוחות לכל אישה שנכנסה כאילו הייתה אחות וחברה ותיקה. ראיתי את האכפתיות והדאגה לכל הפרטים הקטנים והשוליים לכאורה. וראיתי שגם אם הקור הפתיע באילת, הרי שלבן של נשות העיר הדרומית, לב חם הוא. וההתוועדות החסידית החמה תוכיח.
---
בפרשת השבוע, פרשת כי תשא, אנחנו מוצאים חידוש גדול. הפרשה עוסקת בעניינים שונים מן הקצה אל הקצה. היא עוסקת בלוחות הראשונים, בחטא העגל ושבירת הלוחות, בתיקון החטא ובתפילת משה רבנו, בראיית כבוד ה' על ידי משה, בי"ג מדות הרחמים, בנתינת הלוחות האחרונים ובסיום הפרשה בפניו של משה ש"קרן עור פני משה".

השאלה היא מדוע מספרת לנו התורה ועוד באריכות על כל העניינים הלא רצויים שאירעו. והלא התורה נמנעת מלדבר אפילו בגנותה של בהמה טמאה. מה גם שהעניינים המופיעים בפרשה שונים זה מזה מן הקצה אל הקצה. מסתבר כי העובדה שכל האירועים מופיעים באותה פרשה באה ללמד אותנו שכולם חלק מהמשך אחד. העלייה העצומה של נתינת הלוחות הראשונות והירידה האיומה בשבירת הלוחות בגלל מעשה העגל, וכן כל שאר האירועים, כולם המשך עניינים אחד וקשורים זה בזה.

עתה, כאשר כבר חלפו למעלה משבועיים מאז נכנסנו לחודש של השמחה, לחודש הראשון של השמחה, שמהווה הכנה לחודש השני עליו נאמר "מיסמך גאולה לגאולה". גאולת פורים נסמכה לגאולת פסח שבחודש ניסן - חודש הגאולה. מה שיוצר לנו רצף של שלושה חודשי שמחה וגאולה.

ומעלים בקודש, משמחת חודש אדר א' לשמחה גדולה יותר בחודש אדר ב' ועד לשמחה הגדולה של פסח – חג החירות, נזכה שהרגע האחרון של הגלות ייעשה הרגע הראשון של הגאולה, תיכף ומיד ממש. או אז נגלה שהכל רצף אירועים אחד שעניינו הוא שמחה.

"הַיֹּשְׁבִים בְּשֵׂעִיר, מִדֶּרֶךְ הָעֲרָבָה, מֵאֵילַת וּמֵעֶצְיֹן גָּבֶר"

הכותבת היא בעלת "הבחירה שלי", מנחת אירועים, מרצה ושדרנית רדיו. לאתר של מירי: לתגובות: [email protected]

]]>