אאא

אל מעונו של הגאון רבי ברוך דב פוברסקי, ראש ישיבת פוניבז' וחבר מועצת גדולי התורה, נכנסו לאחרונה חתנו הגרח"פ ברמן וראש ארגון לב שומע הרב אליאב מילר, לקראת וועידת הארגון שלאור המצב לא התכנסה בנוכחות המונים כבל שנה.

בתוך דברי ההדרכה שמסר, בלטה עצתו של ראש הישיבה, האקטואלית לדורנו: "ילד ששומע מהאבא 'אל תעשה את זה, אל תעשה את זה', רק מה שאסור לעשות, זה כבר ממריד אותו".

'כיכר השבת' מגיש תיעוד ווידאו מ'יסודות החינוך', מפיו של הגרב"ד פוברסקי, כמו גם היחס הראוי לקשיי עולם התורה בעידן הקורונה, כל זאת במענה לשאלותיהם של הגרח"פ ברמן, מראשי ישיבת פוניבז', והרב אליאב מילר מ'לב שומע'.

ראש הישיבה, פנה תחילה לחתנו: "אתה לא יכול להשיב להם בעצמך?".

הרב ברמן: "הם רוצים לבוא לכאן לשמוע, ומלבד זאת אתם תוכלו לספר איך היו הישיבות בווילנא, איך התנהלה מיר בשנחאי, איך היה כשאתם למדתם בפרדס ואיך היה כשר' שמואל (רוזובסקי) נתקע לכם פתאום בירושלים לכמה חודשים, בלי שהיו טלפונים...".

"הבחורים שאצלנו בישיבות, ממתי שהם נולדו התרגלו שמצליחים בלימוד, בבית המדרש, עם ציבור, עם בחורים, עם ריתחא דאורייתא, עם 'והיו עיניך רואות את מוריך', ופתאום הם כולם מפוזרים, כולם צריכים להתחיל ללמוד מסכתא חדשה, בלי דיבוק חברים, בלי פלפול התלמידים, בלי שימוש חכמים, והם מרגישים נאבדים לגמרי, הם לא יודעים מה לעשות עם זה, הם מחכים לשמוע עצה מה לעשות בזמן כזה".

הגרח''פ ברמן בשיחה
הגרח"פ ברמן בשיחה
הגדלה

ראש הישיבה: "ראשית כל אני רוצה לומר לכם חידוש נפלא בתורת החינוך, שראיתי לאחרונה. בפרשה הראשונה בתורה כתוב אחד מיסודות החינוך. הקב"ה ברא את אדם הראשון, הכניס אותו לגן עדן ואומר לו 'מכל עץ הגן אכֹול תאכל, ומעץ הדעת וכו' לא תאכל ממנו'. וצריך להתבונן: בשביל מה הוא הקדים לו שיאכלו מכל עץ הגן? הלא העיקר הוא הציווי שלא לאכול מעץ הדעת, ולשם מה הקדים והתיר לו אכילת כל עצי הגן?".

"כתוב בזה יסוד בחינוך, שילדים ששומעים מהאבא 'אל תעשה את זה, אל תעשה את זה', הוא רק שומע מה שאסור לעשות, זה כבר ממריד אותו, רק מה שאסור. אז קודם האבא צריך להגיד לו 'תשמע, הכל לפניך, אתה יכול לעשות ככה ואתה יכול לעשות ככה, אתה יכול לאכול דברים טובים, אתה יכול דברים מועילים, אבל סוכריות לא כדאי, זה מזיק לשיניים. זה כבר חינוך. אם הוא היה מתחיל עם זה - 'אל תאכל סוכריות' - למחרת הוא היה אומר לו עוד משהו 'אל תאכל את זה, אל תעשה את זה', אז הילד היה חושב: מה זה כל היום אבא רק אומר לי מה לא לעשות".

"החינוך האמיתי הוא שמקבלים את הילד. ראשית כל, להתחיל עם זה ש'הכל יש בשבילך, אני כל כך אוהב אותך, ואת כל מה שאתה צריך ומועיל לך - יש לך, אבל דבר זה הוא לא טוב, סוכריות לא טוב'. אז זה מתקבל אצלו. חידוש יפה".

"וכעת לשאלה ששאלתם. בוודאי זו שאלה. זה לא פשוט, זה ניסיון גדול, אבל אני רוצה להגיד לכם, ניסיונות? אנחנו כבר עברנו את זה. אנחנו כבר עברנו את זה בימי השואה: אנחנו גרנו בברנוביץ', ובאחד הימים שבתי לביתי מהחיידר ואמרתי לאבא שהיום הגיע אדם לחיידר, לקח לנו את הכובע (כיפה), החומש והגמרא, ואמר שמחר נבוא עם מכשיר כתיבה ומחברת. היו אלו נציגי השלטון הרוסי החדש, שביקשו לחנך את הנוער בדרכם. אבא לא שהה רגע, מיד הוא אמר לאמי: 'את שומעת?! היום אנו עוזבים את ברנוביץ'!' אבא אמר לאימא 'היום בלילה אנחנו עוזבים את הבית, את כל הבית, את כל מה שיש'. מזוודות לא היו אז, אז אימא לקחה שק גדול, ובשק היא שמה כר אחד ושמיכה, שיהיה חם, ואבא לקח איתו רמב"ם ומנחת חינוך, זה מה שהיה - ר' שניאור קוטלר התאכסן אצלנו בבית, אז הוא נתן לי במתנה תנ"כים קטנים. רציתי גם את זה לקחת, אבל אבא אמר 'לא, לזה אין מקום, זה נשאר שם'. באנו לווילנא כפליטים. ממש פליטים".

"הגאון רבי דוד רפופורט זצ"ל, בעל ה'מקדש דוד', ניסה להניא את אבא מתכניתו, והלך איתנו לתחנת הרכבת במטרה לשכנע את אבא לחזור בו מתכניתו, אך אבא לא השתכנע".

"בווילנא התגוררנו בביתו של מי שלימים היה חמי, הגה''צ רבי ישראל חיים קפלן זצ''ל, שהיה ידיד של אבא מישיבת מיר. אחר כך באה אחותו עם ילדיה מבריסק, אז עזבנו את ביתו לטובת דירת חדר קטנה. התנאים בווילנא לא היו קלים כלל וכלל. לא היה מה לאכול. אני אכלתי רק פעם אחת ביום, פרוסת לחם וכוס מים. מה אבא אכל? אינני יודע. נראה לי שגם זה בקושי. מי שעזר לנו היה מרן הגאון רבי חיים עוזר (גרדז'ינסקי) זצ"ל, שהיה יד ימינם של כל הפליטים שהתקבצו לווילנא. בווילנא אבא שכר אחד מבחורי הישיבה מישיבת אוסטראה, והוא למד איתי, יחד עם גיסי לעתיד ר' נפתלי. זה היה לפני הצהריים. אחרי הצהריים כבר לא, אז בשעה שבע אחרי הצהריים אבא היה הולך לשמוע את השיעור של הרב מבריסק. הוא אמר אז שיעור על מנחות, ובאו לשם כל גדולי ישראל הפליטים לשמוע. ואני אחרי הצהריים כבר לא למדתי, החיידר שלי נגמר, אז הוא לקח אותי לשם. ישבתי תחת השולחן, ושמעתי את השיעור של הרב מבריסק על מנחות. ככה היה בווילנא".

"כאן באנו ארצה. היתה מלחמה, ובמלחמה מרן הרב מפוניבז' זצ"ל פחד שילמדו בישיבה, כי היתה סכנה של הפצצות, אז עברנו כל הישיבה לפרדס. ישיבת פוניבז' הלכה לפרדס, קראו לו פרדס ברמן, הבעל הבית היה ברמן, וגדלו שם 'תפוחי זהב', ובפרדס התפוזים שכבנו על הארץ, ואבא היה אומר שיעור. לאבא היה סטנדר, ואנחנו שכבנו על הארץ. כך היה כמה חדשים, ומה? לא למדו? כן למדו!".

הרב ברמן: "ר' שמואל (רוזובסקי) איפה היה?"

ראש הישיבה: "ר' שמואל היה בירושלים. הוא לא יכול היה לבוא, אז הרב מפוניבז' אמר במקומו את השיעור. כך היה".

הרב ברמן: "היה סגר, היה מצור".

ראש הישיבה: "היה צורך לעשות (בישיבה) משטר צבאי, וצריכים למנות מפקד, אז מפקד הצבא היה רבי ישכר מאיר, היתה לו צפצפה, אנו למדנו אז בחדר האריזה של הפרדס שהיה אמנם בלי גג אבל היה חדר, וכשהייתה אזעקה הוא עמד ליד הדלת, ודאג שכולם ייצאו ויתפזרו בין עצי הפרדס, שיהיה סדר, לא להידחף, 'מפקד צבא'... והלכנו והתפזרנו בפרדס, וכל אחד נשכב תחת עץ והמשיך ללמוד. למדתי בתקופה ההיא בחברותא עם רבי שמואל דיקמן, לימים גיסו של הגרב"מ אזרחי ואב"ד חיפה, הוא בא אלינו לישיבה מישיבת חפץ חיים בכפר סבא ולמדנו בחברותא, ואבא היה עם סטנדר אומר שיעורים, וברוך ה' דוקא היתה התמדה. לפעמים מרוב ניסיונות באים לידי חיזוק".

"צריכים לחזק את התלמידים: תדעו לכם אתם עומדים בניסיון, מן השמים עושים ניסיון, שגם זה יהיה ישיבה, אז כל אחד נמצא בישיבה, ולומדים, שומעים שיעור. היום אמרתי שיעור, והרבה שמעו אותו דרך הטלפון. נעבור את זה, אבל צריכים לחזק אותם".

"אני רוצה להגיד חידוש. אולי הוא קצת חידוש, אבל זה אמת: הגמרא אומרת (בברכות ח.) אמר רב חסדא, מאי דכתיב 'אהב ה' שערי ציון מכל משכנות יעקב'? אוהב ה' שערים המצוינים בהלכה יותר מבתי כנסיות ומבתי מדרשות, מה זה שערי ציון? שהוא יותר מבתי כנסיות ובתי מדרשות".

"ואני שואל: בית כנסת כתוב, בית מדרש כתוב, אבל יש דבר שהוא אוהב יותר. שערי ציון, שערים המצוינים בהלכה. נחשוב. מה זה יכול להיות? ישיבה! זה כתוב. אחר כך אומרת הגמרא שמיום שחרב בית המקדש אין לו להקדוש ברוך הוא בעולמו אלא ארבע אמות של הלכה בלבד. מה כתוב כאן?".

"בשיר השירים (ה,א) כתוב 'באתי לגני אחותי כלה'. על מה הולך הפסוק? כששלמה המלך בנה את בית המקדש, אמר הקב"ה באתי לגני, פעם היה לי כבר גן כזה. פעם. מתי? באדם הראשון. היה לי גן עדן, אבל הגן עדן הזה לא היה בשמים. היו שם מלאכים שנתנו לו בשר. זאת אומרת היה לו גן עדן כאן. אחר כך, כשחטא, זה נסגר, וכשבנו את בית המקדש, אומר הקב''ה, חזרתי לגן הישן".

"משחרב בית המקדש אין לו להקב"ה בעולמו אלא ד' אמות של הלכה בלבד. מה זה ד' אמות של הלכה? ישיבות! זאת אומרת שישיבות זה בית המקדש. כך הוא חשבון הדברים: יש בית המקדש, ובית המקדש הוא גן עדן, וישיבות זה מה שנשאר, אז הישיבות הן גן עדן".

"אבל מה עושים כשיש גזירה שאי אפשר ללמוד כולם בחדר אחד בישיבה, כמו בימים אלו מחמת הקורונה? אז קבעו שכל אחד יושב בחדרו. אז מה זה נקרא? בית המקדש מפוצל. אז מהיום והלאה צריכים לדעת שכל בחור שיושב בחדרו ולומד, הוא נמצא בישיבה, והחדר שלו הוא גן עדן. זה חשוב לשמוע. כל אחד צריך לדעת שזה לא פשוט. בזמן הזה זה חיזוק גדול. מי שרק יבין את עומק הדברים, אז הוא ירגיש את מה שקרה כאן, שמהיום והלאה הוא ישב בחדרו, איפה אני נמצא? בבית המקדש. איך זה? זה הישיבה כעת, רק שהיו צריכים לחלק את הישיבה לחלקים. זה חשוב מאוד".

"והאמת היא שאצלנו בבית תמיד ככה היתה ההרגשה, שהבית הוא גם ישיבה. יש משחקים, נכון? לילדים יש משחקים. אבל אצלנו בבית לא היה שום משחק. אתם שומעים? ממש כלום. אפילו כדור שיש לילדים, ילדים משחקים עם כדור, לא היה, אז מה שיחקנו? הרי ילד רוצה לשחק. המשחק שלנו היה, שהיינו לוקחים מגבת גדולה ולובשים אותה כמו טלית, ונהיים 'בעלי קורא'. זה היה אחד מהמשחקים שלנו. והיה עוד משחק: היינו לוקחים את כל הכיסאות של הבית, אחד אחרי השני, אז זה כמו רכבת, ואחד מתיישב על הראשון, זה הקטר, ונוסעים... זה היה המושג של המשחקים שלנו בברנוביץ'. אז מה אתם רוצים, האם זה לא ישיבה? אבא לא נתן לנו כלום. 'רוצים לשחק? תשחקו קריאת התורה... בשביל מה צריך לשחק עם כל מיני דברים, עם ג'ולות...".

"אחר כך הדורות השתנו קצת, אבל צריכים לדעת את מקור החינוך האמיתי, ולהכניס בילדים שאינם לומדים סתם בבית ספר. הם לומדים ויודעים שהחיים שלהם הם רק תורה, כולו תורה. 'מה אתה תהיה? אני יעבור לישיבה'. לזה הוא כבר מחכה, לישיבה קטנה וישיבה גדולה. וזו ההתחלה".

הרב ברמן: "יש עוד דבר. בכמה מילים: זה מצב חדש. ילדים שנמצאים בישיבה, ויש להם כיבוד אב ואם, האם נכון להטיל עליהם לעזור בצרכי הבית?"

ראש הישיבה: צריך לתת להם קצת לשחק. אי אפשר אחרת. זה לחץ על הראש. עזרה בבית - להוריד את הפח. הסטייפלר היה מוריד את הפח".

הרב ברמן (נכדו של מרן הסטייפלר זי"ע): "כשלא היו רואים, הוא היה אומר לאשתו 'אף אחד לא רואה'... היא לא רצתה שיוריד, אבל הוא היה זריז, ולפני שהיא היתה מספיקה לעצור אותו, הפח היה למטה כבר".

'הסטייפלער' זצוק''ל (מתוך ארכיון כיכר השבת)
'הסטייפלער' זצוק"ל (מתוך ארכיון כיכר השבת)
הגדלה

ראש הישיבה: "כתוב במדרש (ילקוט יחזקאל סימן שס"ז), שישראל נקראו חיים. כלומר גוי לא נקרא חי. כך כתוב. ולמדו זאת ממה שנאמר 'ואתם הדבקים בה' אלוקיכם חיים כולכם היום'. אז כתוב מפורש שהחיים הם דבקות בה'. ממשיך המדרש שם: תלמידי חכמים נקראו חיים, שנאמר פרי צדיק עץ חיים'. וצריך ביאור. מדוע צריכים עוד פסוק, הרי חכם הוא גם ישראל, וכבר למדנו שישראל נקראו חיים, למה צריך עוד פסוק שתלמידי חכמים גם נקראו חיים?".

"התירוץ הוא: אלו הם חיים אחרים. וכמו שאמרו חז"ל (יעוין ברכות יח:) שרשעים לא נקראים חיים. הם לא חיים? הם כן, אבל החיים שלהם כבהמה. גם בהמה חיה... אז החיים של בהמה והחיים של אדם זה אותו הדבר? אמנם האמת היא ש'מותר האדם מן הבהמה אין', כי מי שאינו ממלא תכליתו בחיים, חייו הם כחיי בהמה, אבל מי שדבוק בה', זה נקרא חיים, ומי שלומד תורה, זה לא אותם החיים; זה חיים אחרים. כתוב בגמרא במכות (י.) 'תלמיד שגלה, מגלין רבו עמו'. בן ישיבה יצא ליער, לקצוץ ענפים לסכך, ונהרג מזה. משהו ממש בשגגה, מגיעה לו גלות, אז הוא אומר תביאו איתי את הרב'ה, מה פתאום? כתוב 'ונס אל אחת הערים האלה וחי'. מגיעה לי גלות, אבל לא מוות, אז אם הרב'ה נשאר שם, הרגתם אותי".

הרב ברמן: "נו, אז עכשיו כולם תלמידים שגלו, אז כולם הרוגים, כל הבחורים היום הרוגים, הם תלמידים שגלו...".

ראש הישיבה: "לא. חס וחלילה. מגלין רבו עמו, אני נמצא איתם...".

הרב ברמן: "הלב איתם".

ראש הישיבה: "הלב איתם. מגלין רבו עמו, אז הוא נמצא איתם, אז הם חיים, כמו בישיבה".

עם יו''ר 'לב שומע' הרב אליאב מילר
עם יו"ר 'לב שומע' הרב אליאב מילר
הגדלה

הרב אליאב מילר: "אם הרב'ה הוא לב שומע, אז..."

ראש הישיבה: "אם הרב'ה הוא לב שומע, אז הם חיים בישיבה עד היום הזה".

הרב ברמן: "לאביכם (הגאון ר' דוד זצ"ל) גם לא היה קל כשהיה בחור. היתה אז מלחמת העולם הראשונה, לאיפה הוא התגלגל?".

• עשו לייק לעמוד הפייסבוק של 'כיכר השבת' ותישארו מעודכנים

ראש הישיבה: "פולטאווה".

הגרח"פ ברמן: "והיתה גם חצי שנה שהוא היה חולה, ובאמת כשהוא נסע לישיבה הוא נפרד מהוריו וממשפחתו, ויותר הוא לא ראה את הבית".

ראש הישיבה: "מגיל חמש עשרה הוא לא ראה את הבית, והוא היה עם נעליים קרועות, ה'מירער ראש ישיבה' קנה נעליים לאלו שנקרע להם. חילקו שם לבני הישיבה שמן מתושבי העיר, בקבוקי שמן, ומה יעשה בחור עם בקבוק שמן? היו מוכרים את זה וקונים לחם. אבל אבא לא. הוא אמר לי שכל אלו שסחרו בשמן, בסוף נהיו סוחרים. אם כבר סחרת בשמן, נשארת כזה".

"בברנוביץ' אחד מהאברכים - אברך חשוב, תלמיד של הרב מבריסק - אצלו בבית היה כדור. תמיד הייתי מבקש מאימא בשבת, הן היו חברות, שנלך לשם, שאוכל לשחק. אצלנו בבית לא היה, ואני יודע דבר אחד: שאצלנו בבית נשארו כולם בתורה, ואצלו - הוא כבר לא חי - כל הילדים שלו היו בעסקים. ככה זה. התפקיד של ההורים זה לשמור. יש לנו אוצרות בבית, צריכים לשמור עליהם".

"אתה", פנה ראש הישיבה לרב אליאב מילר, "דואג שיהיה טוב להם. זכותך גדולה. 'לב שומע' זה דבר גדול".

הרב אליאב מילר: "יישר כח הראש ישיבה. תהיה הרבה תועלת, יצאנו מפה עם אוצרות".