אאא

בפרשתנו יש שתי מצות חשובות, והם המצוות האחרונות בתורה. מצות כתיבת ספר תורה, "ועתה כתבו לכם את השירה הזאת ולמדה את בני ישראל". ומצות הקהל, "הקהל את העם האנשים הנשים והטף וגרך אשר בשעריך".

אומר הרבי מליובאוויטש:
הכלל הוא ש"הכל הולך אחר החיתום", ממילא מובן שהמצוות האחרונות מבטאות ענין חשוב מאוד.

נשים לב שכללות הפרשיות האחרונות של התורה, החל מה"ברית" בפרשת נצבים, והמשך בדברי התוכחה בפרשתנו, פ' וילך ובפרשת האזינו, ועד הברכות בפרשת וזאת הברכה הפרשיות עוסקות בדבר הנצחת עם ישראל והנצחת הקשר שלנו עם הקב"ה.

ובתוך כל הנצחיות הזו נמצאות להן שתי מצוות אלו של כתיבת ספר התורה והקהלת העם, מובן ממילא שמצוות אלו יש להן שייכות להנצחת התורה.

ברור הדבר שאינו דומה היורש ספר תורה מאביו, למי שכותב את התורה בעצמו. זה שירש את התורה יכול להיות שמעודו לא פתח את התורה ואינו יודע צורת אות, לעומתו זה שכתב את התורה עליו לדייק בכל קוץ ותג… הקשר של זה האחרון "הכותב" אל התורה הוא שלא בערך מהראשון "היורש".

אמנם קשר זה הוא קשר של היחיד עם הקב"ה, את התורה הוא כתב בכוחות עצמו ובמו ידיו.

מצות הקהל לעומתה היא מקהילה את כולם כאחד, היא מתעלמת ממציאות הפרט וחותרת אל הכלל. כל עם ישראל עולה לבית המקדש בחג הסוכות של מוצאי השמיטה, והאיש הכי ציבורי - המלך - קורא בתורה לאוזני כל הקהל מהחכם הכי גדול עד לתינוק הכי קטן… עצם המעמד מספר לכל איש פרטי, אני חלק מסיפור גדול יותר. אני לבד אמנם אני קטן אך כולנו ביחד זה עוצמה.

מוסיף הרבי:
יש בכל מצוה מה שאין בזולתה.
כאשר האדם עובד את ה' כחלק מציבור הרי אמרו חז"ל "אין מיתה בציבור", יש לקיום המצוות שלו תוקף נצחי כי גם אם הוא חלילה ימות בגשמיות או ברוחניות, אך עכ"פ הוא משתייך לציבור הנצח.

אך האדם הנמצא בתוך ציבור, הרבה פעמים קיום המצוות שלו לא נעשה מתוך עבודת ה' גרידא אלא מתערב בזה גם שיקולים זרים של "מה יאמרו הבריות"…

לכך ציותה התורה לכתוב את התורה, מצוה זו תחבר את חיי הפרט של האדם לעבודת ה' כאינדיבדואל, מבלי להתייחס לשיקולים של "מה יגידו".

נמצא אם כן שמצות כתיבת ספר תורה היא מצות הפרט, ומצות הקהל היא מצות הכלל.

ומדאתינן להכי, מבואר היטב חילוק מהותי נוסף בין שתי המצות הללו.

מצות כתיבת ספר תורה שהיא מצוה פרטית ענינה ומהותה הוא לימוד התורה, לאחר שכותב את התורה יכול להגות בה. ולהעיר שהרא"ש פוסק שהיום אנו מקיימים מצוות כתיבת ספר תורה ע"י שקונים חומשים ללמוד בהם. וכיון שתכלית הכתיבה הוא הלימוד מובן שיש חילוקי דרגות כי אינו דומה ילד הלומד בתורה למבוגר, ואינו דומה התלמיד חכם לאיש פשוט. לכל אחד יש דרגה אחרת בלימוד ובהבנת התורה. וזה מתאים למהות המצוה המוטלת על הפרט.

מצות הקהל לעומתה, היא מצות הכלל. ומה תכליתה? אומרת התורה "למען ישמעו ולמען ילמדו ויראו את ה' אלקיהם ושמרו לעשות את כל דברי התורה הזאת".הוי אומר: תכלית מצות הקהל הוא הוספה ביראת שמים וזו תוליד את קיום המצוות המעשיות בפועל ממש. ובקיום המצוות אין הבדל בין התפילין והציצית של האיש הפשוט לתפילין והציצית של משה רבינו, כי מצד קיום המצוות כל עם ישראל משווים ונעשים כאחד.

נמצינו למדים שאין לזנוח את עבודת הכלל מפני עבודת הפרט, ולא את עבודת הפרט מפני עבודת הכלל.

יש אנשים שלטובת התפילה בציבור הם יריצו את התפלה ונמצא חסר בעבודת הפרט, ויש אנשים שלטובת הבנת מילות התפילה הם יוותרו על המנין בציבור. וזאת ההוראה מפרשתנו לשלב בין השניים. השילוב יכול להיות בהרבה אופנים, ותן לחכם ויחכם עוד.

לע"נ אבי מורי, ר' אליהו ב"ר אשר, הריני כפרת משכבו.

לתגובות והארות:
[email protected]