אאא

אישה בלבוש פשוט ובעלה, אף הוא בחליפה פשוטה, ירדו מהרכבת ופסעו ללשכתו של נשיא אוניברסיטת הרווארד, ללא קביעת כל פגישה מראש.

המזכירה, בקלות רבה, יכלה להבחין שלאנשים פשוטים ועניים אלה אין כל עסקים בהרווארד.

"אנו מבקשים לראות את נשיא האוניברסיטה", אמר האיש בקול רך.

"הוא עסוק ויהיה עסוק כל היום", סיננה המזכירה האנטיפתית בשפתיים קפוצות.

"אנו נחכה שיתפנה", אמרה האישה.

במשך שעות המזכירה התעלמה מהם, מקווה שהזוג בסופו של דבר ילך, אבל הם לא הלכו ותסכולה של המזכירה הלך וגדל.

לבסוף היא החליטה להפריע לנשיא. "אולי אם תראה אותם לדקות מעטות, הם יעזבו", היא אמרה לו. הוא נאנח בכעס ובמנוד ראש הסכים ויצא לקראת הזוג.

האישה פנתה אליו ואמרה לו: "בננו למד בהרווארד במשך שנה. הוא אהב את המקום והיה מאד מרוצה כאן. לפני כשנה הוא נהרג בתאונה. בעלי ואני היינו רוצים להקים כאן משהו לזכרו, במקום כלשהו בקמפוס".

הנשיא לא התרשם מדבריה. יתרה מזו, הוא אפילו היה די בהלם.

"גבירתי", הוא אמר בזעף "איננו יכולים להקים אנדרטה לכל אדם שלמד כאן ונפטר. אם היינו עושים כך, המקום היה נראה כמו בית קברות".

"הו, לא" הסבירה האישה במהירות "איננו רוצים להקים אנדרטה. חשבנו אולי לתת בנין שלם להרווארד".

נשיא האוניברסיטה פלבל בעיניו, הביט בהם בבוז ואמר כמעט בקול צעקה: "בניין? יש לכם צל של מושג כמה עולה להקים בניין? השקענו לאחרונה 7.5 מיליון דולר רק בהקמת הבניין לפיסיקה, כאן בהרווארד".

לרגע הייתה האישה שקטה.

הנשיא היה מרוצה. סוף, סוף הוא יוכל להיפטר מהזוג הזה.

ואז פנתה האישה לבעלה ואמרה בניחותא: "זה כל מה שעולה להקים בניין באוניברסיטה? אז למה שלא נקים פשוט אוניברסיטה משלנו?" בעלה הנהן והניד בראשו בהסכמה.

פניו של הנשיא נפלו במבוכה רבה.

גברת ומר סטאנפורד קמו והלכו לדרכם. הם נסעו לפאלו אלטו שבקליפורניה, שם הם הקימו וייסדו אוניברסיטה פרטית יוקרתית הנושאת את שמם, אוניברסיטת סטאנפורד הידועה, כזיכרון לבן האהוב שלהם, שהרווארד לא התייחסה אליו יותר.

חיים משעממים

"אם היית יכול להחליט כעת כיצד אתה רוצה שחייך יראו, לבקש ולקבל מהקב"ה את מבוקשך מיד, בתנאי אחד: שאתה לא יכול לשנות את זה יותר לעולם, האם היית עושה זאת?..."

כך שאלתי היפותטית השבוע את יונתן, נער כבן 20, שמתמודד עם קשיים ואתגרים רבים אישיים ובמסגרת עבודתו וניסה לברוח, לעקוף אותם ולהתקדם הלאה לשאיפות חדשות שנראות לו פתאום מרגשות יותר.

אתה יכול לבחור לעצמך את כל תנאי ה"חיים הטובים" שאתה רוצה מבחינתך: איפה תגור, עם מי תתחתן, במה תעבוד, אילו תחביבים יהיו לך, אילו תחומי עניין ולימוד ותקבל את הכל- ומיד.

אבל כאמור יש גם קאצ'...

התנאי היחיד לכל כאמור הוא שמהרגע שבו קיבלת את מבוקשך- אסור לך לשנות את חייך. מה שבחרת הוא מה שיש ומה שיהיה, לנצח. לוקח?

"ברור שלא" הוא השיב לי מיד, כשמשהו בו בכלל מתקומם נגד ההצעה הזו.

"אבל למה?" המשכתי לחקור, "הרי זה בעצם כל מה שאתה רוצה וכועס שלא זכית לקבל?..."

"אבל מה, אני אנעל את עצמי לכל החיים ככה? זה נשמע פתאום מפחיד. זה נשמע משעמם".

את הניסוי המחשבתי ניסה להציע הרב יובל פרוינד (הגדה של הנפש).

לטענתו זו היא הנקודה ה'אברהמית' שלנו שחשה את האינסופי של הנשמה, את הקול הקורא "לך לך"- ושואפת להתפשט ולהתקדם הלאה עוד ועוד. זו אולי המשמעות הרלוונטית ביותר של "צלם אלוקים".

זוהי גם הנקודה ה"יעקובית" שבנו, המזהה שמה שאתה היום הוא רק "חלק מ-", קצה הקרחון של חיים גדולים ושלמים הרבה יותר שנסתרים ממך כעת, ומבחינתה הצעה כזו היא עלבון. יותר מזה: היא מוות וחידלון.

מנסים לקנות אותך ב'נזיד עדשים' כדי שתוותר לחלוטין על הבכורה. האם עדיין תיקח את ההצעה?

חיים בטעות

תולדות עם ישראל מבוססות על אירוע שקרה בפרשה. על "פיקשוש" כביכול בתוכנית המקורית.

ליעקב היתה תוכנית, עם הגיון והתאמה, הוא ייעד ברכה ליעקב וברכה לעשיו כפי שהאמין לנכון שהיא מתאימה ונצרכת לחייהם עלי אדמות, כל אחד לפי טבעו ועניינו.

ואז ארע הדבר.

יעקב מגיע וזוכה לקבל את הברכה של עשיו, התוכנית משתנית ומשתבשת, עשיו נותר בלי ברכה מתאימה לו וזוכה לברכה מאולתרת וחדשה, ועם החבילה הזו מגיעה גם במתנה טינה עמוקה ותהומית שהוא רוחש עד יומו האחרון לאחיו שנאלץ לעקור ממקומו הבטוח ולהיות נרדף ונמלט מאחיו.

כל התוכניות השתבשו. אבל זו התוכנית האמיתית והיחידה בעצם.

לפעמים חולפת בנו מחשבה מעט נאיבית וילדותית כאילו כביכול אנחנו היינו יכולים להנהיג את העולם יותר טוב או יותר בקלות. מה הבעיה? פשוט לתת לכל אחד את מבוקשו!...

למה שלעניים לא יהיה כסף גם, ושהחולים יהיו בריאים, ושלא יהיו תאונות דרכים ואסונות בכלל, שיהיה שלום עולמי במקום מלחמות, שידוכים בקלות לכל מי שמחפש, פרי בטן לכל מי שמתקשה...

אבל איזה עולם זה היה? עולם שבו יש תוכנית אחת מוגדרת ואוטומטית, עולם בלי התמודדויות ונסיונות, בלי הצלחה וסיפוק שמגיע ממאמץ ואתגר, בלי הצורך לקום ולאסוף את עצמך וללמוד שוב מחדש מי אתה ובמה אתה מובדל בצורה מובחנת מכל שאר יצורי האנוש בעולם כולו?

עולם שהכל בו טוב ורגיל ומוכתב בדיוק לפי הציפיות שלנו אליו הוא "עולם משעמם" כמו שהגדיר יונתן.

כשנכנסנו לדירה והתלוננו לקבלן על הקירות העקומים בכל הבית, שהצריכו מאיתנו להזמין בעלי מלאכה פרטיים שגבו גם תוספות יוקר, קיבלנו ממנו את התשובה המפתיעה והמרעננת (שלא לומר ה'מעצבנת') הזו: "לבנות קירות ישרים- כל אחד יודע, אצלנו גם הקירות מיוחדים ומפתיעים!..."

עניין של גישה.

סטנפורד תוכיח

בפרשתנו ניתן מאד מעט מידע על חייו של יצחק עליו כתוב בתורה פחות מכל האבות, כאשר גם מה שכן כתוב עוסק לרוב בשינויים שהוא עבר: הלך לגור בגרר, אחר כך שינה את מקומו וחפר בארות וכאשר רבו איתו הוא הלך למקום אחר.  אצל יצחק דווקא בגלל שמסופר כל כך קצת ניתן ללמוד ממה שכן מסופר על היכולת לקבל את השינוי, כאשר הדרמטי מכולם מתחיל כבר עוד קבלתו של יצחק את הבשורה שהוא אמור להיעקד. "האלוקים יראה לו השה לעולה בני" – ולהשלים איתה עד כדי "וילכו שניהם יחדיו"- שווים בליבם ובהרגשתם.

הפרשה מלמדת אותנו שגם בברכות שלנו יש שינויים שממש אינם לפי התוכנית המצופה ושעלינו להכיל את המורכבות המתפתחת מול עינינו בהשלמה, לחיות איתה ולהבין שזו היא התוכנית שלנו ובשבילנו והיא הכי טובה ונכונה לנו. כמו יצחק שמגלה כי יעקב נטל את ברכת עשיו המיועדת ומשלים עם זה ש"גם ברוך יהיה"...

נכון, זה בכלל לא היה בתוכנית שלי, אבל זה כנראה כן התוכנית שאמורה להיות ושהיא הכי נכונה עבורי.

אם נראה לי שיש רק דרך אחת להצליח, לפרוץ, למשש את עצמי ולהנציח משהו בעולם, שאני המבין הגדול שיודע הכל, שיכול לשפוט אדם או התרחשות לפי ראות עיניו המושפעות והמשוחדות?...

אז נראה לי.

סטנפורד תוכיח.

קירות ישרים כל אחד יכול לבנות.

"וגם ברוך יהיה".

 

הרב אבי אברהם, יועץ ומטפל רגשי, מנהל מרכז קומ"ה לקידום והעצמה

להארות ויצירת קשר: [email protected]