אאא

א. התורה רלוונטית גם בימינו.

מספרים בכעין בדיחה שהיה פעם סוחר אי שם ברוסיה הקפואה שחתם על עיסקה בסכום גדול, הוא התחייב לספק את הסחורה עד יום רביעי לפרשת וישב… הוא יצא מוקדם לדרך כדי להספיק לעמוד בהתחייבות, אך 'גנרל חורף' שיבש את הדרכים והעגלות נתקעו בבוץ… עד שנחלץ לדרכו כמובן שהזדרז ביותר להגיע בזמן אך בפועל הוא איחר את המועד ביום אחד. הלקוח טען שכיוון שבתכל'ס הסוחר לא עמד בהתחייבות לספק קביעת שד'ב גנהסחורה בזמן הנקוב בחוזה הוא לא מחויב לעיסקה… שוד ושבר.

בצר לו פנה הסוחר לדין תורה, הוא טען בפני הרב שהוא היה אנוס, עוד הוא הוסיף לספר באוזני הרב עד כמה טרח והתייגע וכו' וכו'. הרב עיין בחוזה שוב ושוב ואמר לסוחר, שעד כמה שהדבר מצער אבל כיון שברור מן החוזה שהוא תקף רק באם הסחורה תגיע עד לתאריך פלוני הצדק עם הלקוח.

שאל הסוחר את הרב: הא מנין לך?
הרב: כך נפסק בשו"ע ע"פ דיני התורה, שאם יש חוזה הולכים לפי החוזה.
שאל הסוחר: מתי התורה ניתנה?
הרב: בחודש סיון.

נענה הסוחר ואמר: אהא, התורה ניתנה בתקופת הקיץ, לכן היא פסקה מה שפסקה. אילו ניתנה התורה באמצע החורף, אז הדין היה אחרת.

תורת החסידות באה לעולם כדי ללמד אותנו שהתורה היא רלוונטית גם בימינו, וזה כולל את כל מצוות התורה, גם ובעיקר את מצות אהבת ה' ויראתו. גם היום (שאין לנו נסים כאבותינו) אפשר וצריך וחובה להרגיש ולחוש אלוקות אהבה ויראה.

איך עושים זאת? איך אפשר להגיע להכרה באלוקות ולאהבה וליראה אותו יתברך?
זה באמצעות הלימוד וההתבוננות בתורת החסידות שמלמדת אותנו להכיר את "מי שאמר והיה עולם".

ב. אחד מעניני תורת החסידות לפעול באדם "עדינות" "זיכוך" ו"ביטול".

היה חסיד ר' מנדל פוטרפאס, הוא ישב במאסר בכלא הרוסי ונשלח לגלות סיבירית במשך שמונה שנים, בעוון הפצת תורה ויהדות ובעוון הברחת יהודים מן הגן עדן הסובייטי, בשנותיו המאוחרות היה משפיע בישיבה בכפר חב"ד. לאחר שאשתו נפטרה הוא הקפיד מאוד שלא לישון בבית לבד (כמובא בגמרא ובפוסקים), ולכן הוא דאג שיבואו בחורים מהישיבה לישון איתו בבית.

כאשר היה רוצה לילך לישון, הוא לא היה אומר "הולכים לישון" אלא מ'גייט זאג'ן קרי"ש (הולכים לומר קריאת שמע). ואז ממילא ע"פ הלכה אסור לדבר לאחר ברכת המפיל וצריך לישון.

פעם זכיתי (הרב סלבטיצקי) לישון אצלו בלילה עם עוד בחור אמריקאי, ר' מנדל כדרכו אמר "מ'גייט זאג'ן קרי"ש" ונכנס לחדר השינה שלו. אנחנו הבחורים עלינו על יצועינו ונרדמנו. באמצע הלילה התעוררתי ושמעתי בכי חרישי. תהיתי לעצמי מי הבוכה? הבחור שלידי ישן כהוגן, אפילו שמעו אותו איך שהוא ישן…

יצאתי מהחדר על קצה בהונותיי, ושמתי לב שהבכי מגיע מהחדר של ר' מנדל. הצצתי דרך החור של מנעול הדלת (כדרכם של הדלתות של פעם, היה חור גדול) וכך הצצתי וראיתי שר' מנדל אוחז עדיין ב"קריאת שמע" הקצתי את חברי שיראה את המחזה. כך עמדנו משתוממים, ולכשהתבוננו שמנו לב שהוא אומר "הריני מוחל" ובוכה, ושוב "הריני מוחל" וממשיך לבכות וכן הלאה…

חברי היה אמריקאי טיפוסי מדור ה”היפי'ס" (בשנות הלמדי"ם, השבעים למנינם, גדל נוער פראי בארה"ב שהיה נוהג לגדל שערות פזורות לישון ברחובות ולדבר דוגרי ועוד כיו"ב…) היה מרשה לעצמו לשחרר את חרצובות לשונו מפעם לפעם, ואומר בקול רם את מה שהוא חושב.

באחת ההתוועדויות שלאח"ז באמצע התוועדות נעמד חברי האמריקאי ושאל את ר' מנדל: "ילמדנו רבינו, למה בוכים ב"הריני מוחל"? ענה ר' מנדל: מי אמר שבוכים? הבחור: בעיני ראיתי! נענה ר' מנדל ואמר: בוכים על כך שצריך למחול ולסלוח, כי זה עצמו שנפגעתי מפלוני (הוא לא פירט המקרה ממי נפגע ומתי), זה אומר שאני עדיין בגדר מציאות יש ועל זה יש לבכות.

ג. כל מה שהשם עושה הכל לטובה

בהמשך לענין הביטול הוא זרק בבדיחותא:

אחד מהמקורבים שלו הפסיד את הטיסה, והוא היה ממש נסער ועצבני וכו'. ואז הוא נזכר שהרב אמר בשיעור ש"כל מה שעושה ה' הכל לטובה" וכו', אז חשב לעצמו המקורב שאולי ה"טובה" במקרה הזה שהמטוס יפול וכך יצא למפרע שהוא ניצל… אז הוא התקשר לרב ואמר לו: תתפלל שהמטוס לא יפול…

המשמעות היא שהמקורב הזה היה שקוע בעצמו, ועל זה באה תורת החסידות לפעול "עדינות" באדם. שיהיה פחות מרוכז בעצמו.

ד. "אני בידיים של אבא"

כשהייתי ילד בן עשר נכנס לביתנו יהודי שהיה במחנות (בשואה הנוראה והאיומה) וסיפר לאבי את מה שעבר עליו. אני עמדתי בצד והקשבתי, לבסוף לא יכולתי להתאפק ושאלתי: איך נשארת מאמין?

אבי ז"ל היסה אותי שאשתוק, כי זה לא "דרך ארץ" וכו'. אך היהודי הנ"ל היה אדיב והוא נענה ואמר לי: אדרבה, רק מי שעבר את השואה יכול להאמין באמת בה'.

לא הבנתי את דבריו כראוי. עד ש...

בשלב מסויים בחיי הייתי חולה, ונלקחתי לטיפול רפואי. הטיפול היה כרוך בכאבים עצומים, וכדי לרכך אותם שמו לי זריקת אפידורל (הרדמה). הרופאים נדרשו להעביר אותי לחדר אחר, ומו אותי על כיסא/מיטת גלגלים וכך בעודי מרגיש את השפעת הזריקה וכמעט שנרדמתי לפתע היתה קריאת S.O.S וכל הרופאים והאחיות נעלמו מן המקום, "ואני נשארתי לבדי"…

נכנסתי לפאניקה, מה יהיה? כך הייתי כמה שניות ואז נזכרתי שהקב"ה איתי ו"כל מה שיהיה, הכל הוא עושה". בין רגע נהייתי רגוע "כתינוק עלי אמו", התמלאתי בתחושת אושר פנימית כזו, שפשוט אי אפשר להסביר. אני בידיים של אבא טוב בעולם.

אז הבנתי - רק כאשר אתה מסיר כל אחריות מעתידך ומסור בידי ה' באופן מוחלט, אז אתה מאמין. רק אלו שעברו שואה, בהיותם במחנות ההם, אז הם יכלו להרשות לעצמם להסיר כל אחריות, כי באמת הם לא יכלו לעשות כלום…

ה. הקב"ה איתנו תמיד, בכל מקום בכל זמן ובכל מצב.

השליח של הרבי במדינת לואיזיאנה מסר שיעור למקורבים על חשיבות הברכות, כאשר אתה נהנה מעולם הזה אתה צריך לברך ולומר תודה לה'.לדוגמא: כאשר אתה צמא ולוקח כוס מים לשתול, תן תודה לה' "שהכל נהיה בדברו.

אחד המקורבים שהיה עשיר גדול, היה לו בריכת שחיה בחצר. בהזדמנות קרובה כאשר הוא נכנס לבריכה הוא נזכר בשיעור של הרב השליח, והחל דן ק"ו בעצמו: אם על כוס מים קטנה צריך לברך "שהכל", על בריכת מים גדולה לא כל שכן?

אומר ועושה" פצח הגביר בברכת "שהכל נ-ה-י-ה ב-ד-ב-ר-ו" וישם קפיצת ראש למים. למחרת מגיע נגביר לשליח ואומר לו: תדע השיעור שמסרת על ברכות, פשוט "א מחיֶה" אתמול ברכתי "שהכל" וקפצתי למים, היתה הרגשה כ"כ נעימה להרגיש את הקב"ה איתי במים.

השליח נבוך ולא ידע כיצד להגיב, מצד אחד ברכה לבטלה, אךמצד שני התמימות והפשיטות של המקורב המיסו אותו והוא פשוט לא היה מסוגל להרוס לו את התענוג… (מעין אותו סיפור עם האריז"ל והלחם משנה שהיהודי הפשוט הביא להקב"ה)

מפה לשם עברה תקופה והאח של השליח, יהודי תלמיד חכם הגיע מארץ ישראל לתקופת מה, קצת לטייל ולנפוש וקצת לעזור בשליחות וכו'. באחד הפעמים הציע השליח לאחיו ליסוע עם הגביר לטיול, נכנסים לאוטו והיה מאוד קר (בדרך כלל כשנכנסים לאוטו בתחילת נסיעה קר יותר מבחוץ) אז הגביר המקורב מדליק את החימום וכשהאוטו מתחיל להתחמם הוא פולט אנחת תענוג ומתחיל לברך בקול רם "ברוך אתה הוי' . . שהכל נהיה בדברו" החבדני"ק שלנו ראה גם תמה, מה זה צריך להיות? "בְּרָכֶה לְבַטָלֶה" (בעגה השיכנוזית) . .

המקורב שלנו לא מבין מה הבעיה, הלא אחיך מסר שיעור שעל כל דבר בעולם שנהנים ממנו צריך לברך אז עכשיו אני נהנה מהמזגן. ככה אני נוהג גם כשאני נכנס לבריכה וכן הלאה… התלמיד חכם שלנו נכנס להלם, מה? מאיפה לקחת את זה? והמקורב שלנו אומר לתומו, מאחיך השליח.

מפה לשם הגביר ניגש אל השליח ושאל אותו האם זה נכון שאסור לברך על בריכה ומזגן ושאר סוגי ההנאות? השליח אומר: אכן הוא צודק. הגביר: אז למה לא אמרת לי? השליח מתוודה ואומר, ראיתי את הפשיטות וההתלהבות שלך, ולא היה לי לב להפריע לך.

ו. הסיפור הזה ממחיש את החידוש של תורת הבעש"ט.

כתוב "כי תהיו אתם (עם ישראל) ארץ חפץ", שואל הבעש"ט: מה הפירוש שאנחנו נקראים "ארץ"? מבאר הבעש"ט: ה"ארץ" יכולה להיות בורה ושוממה, אדמת טרשים. אבל אם ישקיעו בה היא יכול להצמיח, פירות ירקות ותבואה. אם יחפרו בה יכולים למצוא יהלומים וזהב. אמנם זה יכול להיות מכוסה אבל בתוך יש דברים נפלאים. ככה היהודי, יכול להיות בור, חף מכל מידע תורני, אבל בתוך תוכו הטביע הקב"ה דברים נפלאים, ותפקידנו אנו לחפור ולגלות ולדלות מתוכו פנינים.

הנה לך יהודי מקורב שלא יודע הלכות יותר מידי, ומתוך נשמתו בקעה פשיטות נפלאה שכזו, לברך את ה' על כל צער ושעל. והוא צודק, צריך להודות לה', אבל במילים שלנו. הקב"ה משאיר לנו מקום בו נוכל להודות לו ולברך את שמו במילים שלנו, נוסף על הברכות שאנו מודים לה' במטבע שטבעו לנו חכמים. (אפשרות נוספת לקחת כוס מים ולברך "שהכל" ולכוין על הבריכה/מזגן וכו').

ז. ה"לב" של התניא, אהבת ישראל.

ספר התניא מציג לנו את מבנה הנפש היהודית באופן הכי ברור וגלוי. אמנם הנפש הראשונה היא נפש בהמית, אבל בתוך תוכה שורה לה הנפש השנית-האלוקית. מין פיצול אישיות מובנה בנפשו של כל יהודי, זה אמנם נשמע מפחיד, אבל אם לומדים להכיר את הנפשות ולווסת אותם נכון זה יוצא "פנטסטי", או במילה מוכרת יותר: "יהודי".

נשים לב שה"יהודי" מורכב מאותיות י-ה-ו, ואם נדחוף את היו"ד האחרונה לתוך הדל"ת הרי לנו האות ה'. הוי אומר: "שמך הגדול והקדוש (הוי'), עלינו קראת". הקב"ה קרא לנו "יהודים" בשמו הגדול והקדוש. "ובנו בחרת מכל עם ולשון" כותב התניא "בנו" "הוא הגוף החומרי הנדמה בחומריותו לגופי אומות העולם". אל לנו לחשוב על עצמינו "מי אני, ומה אני", אדרבה: אני יהודי, בן של מלך, ואמנם גופי הוא גוף חומרי, אך יש בתוכ נשמה אלוקית ולכן אני איש אלוקי.

מתוך מודעות קדושה זו הולך בעל התניא ומציג בפנינו גישה חדשה בעבודת ה'. אולי אפשר לומר כך: המשנה (אבות פרק ב) אמרה "אל תאמין בעצמך עד יום מותך", עד התניא הבנו משנה זו שגם אם אתה צדיק גדול, 80 שנה נכנסת לקודש הקודשים, אל תאמין בעצמך… אתה עדיין יכול לחזור בשאלה. מהיום אנחנו מבינים בדיוק הפוך: גם אם חטאת ופגמת וקעקעת וזדת וחמסת ובגדת ואשמת… "אל תאמין לעצמך", יש לך עמוק בפנים נפש אלוקית. יש לך סיכוי. אל תשכתנע שאתה בהמה.

• עשו לייק לעמוד הפייסבוק של 'כיכר השבת' ותישארו מעודכנים

במאמר המוסגר ראוי לציין: התניא מציג את שתי הנפשות ומורה מתי להשתמש בכל אחת מהן. לצורך הענין, כאשר קר האדם רוצה כוס מים חמים וכאשר חם הוא רוצה מים קרים. כך האדם, כאשר הוא יהיה בעצבות עיצבון הגוף מפני חטאיו או מצבו הפיננסי וכיו"ב, ידריך אותו בעל התניא לשמוח בשמחת נשמתו האלוקית (תניא פרק כו). לאידך, כאשר הוא יתלהב בעבודתו האלוקית, ויעוף על עצמו . . ידריך אותו בעל התניא להירגע ולזכור שהוא עצמו מורכב מנפש בהמית (יעויין בתניא פרקים כח כט ל לא) לבטש את עצמו בכל מיני ביטושים, וירעים עליה בקול.

מתוך תובנה זו מגיע הרבי "בעל התניא" ו"בעל הגאולה" לפרק לב, הוא הלב של התניא. וכך הוא מבאר: מאחר שהבנתי שיש לי נפש בהמית, "מי אני ומה אני"… כאשר האדם ב"ביטול", האיך יעלה על דעתו לשנוא איזה יהודי שיהיה. מצד הגוף החומרי, הרי הגוף הוא לא "מאן דאמר", הרי הוא חמור. ומצד הנפש האלוקית, נו, אדרבה, גם ליהודי שני יש נפש אלוקית.

ואמנם, ממשיך ה"לב של התניא", כתוב בגמרא שמי שראה בחבירו שחטא מצוה לשנאתו . . אך יש כאן "צווי דינים" (כהסגנון הפלפולי של ר' חיים מבריסק) השנאה היא רק כלפי הגוף והנפש הבהמית של החבר. אבל העיקר אצלו זה הנפש האלוקית. ואותה הרי צריך לאהוב אהבה אלוקית אין סופית.

הדברים התארכו יתר על המידה ועוד לא הגענו למחצית ההתוועדות. ועוד חזון למועד.

לע"נ אבי מורי, ר' אליהו ב"ר אשר.

לתגובות והארות:
[email protected]