אאא

בפרשיות אלו בהם אנו קוראים את סיפור יוסף עם אחיו, דרך מכירתו למצרים ועד לירידת יעקב והשבטים למצרים, מוטל עלינו להבין מה התורה מלמדת אותנו בסיפור זה, לאורם של דברי חז"ל המבארים לנו את המסרים שנועדו ללמד אותנו לקח ומוסר השכל. וכך מביאה הגמרא על הפסוק: "וַיִּרְאוּ אֶחָיו כִּי אֹתוֹ אָהַב אֲבִיהֶם מִכָּל אֶחָיו וַיִּשְׂנְאוּ אֹתוֹ, וְלֹא יָכְלוּ דַּבְּרוֹ לְשָׁלֹם" - לעולם אל ישנה (לא יפלה) אדם בנו בין הבנים, שבשביל משקל שני סלעים כסף מילת (כתונת הפסים) שנתן יעקב ליוסף יותר משאר בניו, נתקנאו בו אחיו, ונתגלגל הדבר וירדו אבותינו למצרים"

מידת  הקנאה, מתפתחת כבר מגיל צעיר. כאנשי חינוך אנו נתקלים בזה כבר במסדרונות בית הספר ועוד לפני בגני הילדים , התלמיד מתקשה לקבל את העובדה שחברו נבחר לתפקיד מסוים - והוא לא. לרוב  כשתלמיד נענש , מגיעה השאלה: "מדוע רק אותי מענישים ואת פלוני לא".

בהמשך אנו מגלים כי מידה זו אינה נעלמת עם השנים, ואת אותם טענות כמעט אנו שומעים מאת ההורים המתלוננים על עונש שהושת על ילדם. כשכמעט לכל שיחת טלפון כזו מתלווה משפט המחץ: "מדוע בשבוע שעבר ילד אחר בכיתה עשה אותו דבר, והוא נענש במידה פחותה יותר..."

המציאות כנראה לא תמיד תואמת את העובדות, כמו שהסברתי בשיחת טלפון זועמת שקיבלתי מאמא על כך שילדה הורחק מבית הספר לאחר שהתחצף למורה, בעוד יום קודם לכן, ילד אחר התחצף והמורה "רק" גערה בו ואיימה... עניתי לאמא, שהסיבה שהילד שלה נענש כל כך בחומרה, היא בדיוק מהסיבה שיום קודם לכן המורה כבר גערה ואיימה...

*

אם נשאל עצמנו את השאלה הפשוטה: נו, אז מה עושים? איך מתקנים את המידה הזו של קנאה, שאוכלת בנו בכל פה, וגדלה איתנו עם הגיל...

ניתן לעבוד על כך במגוון שיטות, ובעלי המוסר הרחיבו בדרכי עבודה עצמית לתיקון המידה. נציג כאן דרך אחת, וכל אחד יבחר לעצמו את המתאימה לו.

פעמים רבות, אם ניישיר מבט אל המציאות, בדגש על ראייה אובייקטיבית ובלתי משוחדת, נמצא כי הבסיס והשורש לכל ההרגשות שגורמות לקנאה – פשוט אינן קיימות! תתפלאו לשמוע, אבל אם ננסה ללבן את ה'סיפור היבש' עם חבר או כל אדם אחר שאינו בתוך הענין, נגלה כי הפרשנות אותה אנו נותנים, פשוט מוטעית! תנסו ותראו...

*

בהקשר זה אשתף אתכם בסיפור אמיתי מהחיים, חלק מהקוראים ייזכר בתחילתו של הסיפור, בו הייתי שותף לסיומה של דרמה משפחתית סוערת, שהחלה בסכסוך פנימי קטן, והתפתח עד כדי יציאה משליטה. ובסייעתא דשמיא הסיפור הסתיים בהשכנת שלום.

לפני תקופה ישבתי עם חתן וכלה לשיחת היכרות ראשונית, כדרכי מזה שנים עם כל הזוגות. במהלך השיחה דיברנו על אופן כניסת הזוג לחופה. היכן עומדים ההורים ומי המלווים הנוספים.  החתן הגיב ביובש  ש"האבא לא יהיה בחתונה..." – כשאומרים משפט כזה, המחשבות מפליגות למחוזות האבל והשכול. כמובן ששאלתי אותו כיצד הוא מעוניין להזכיר את אביו המנוח בחופה, שזהו שלב קשה ורגיש ביותר בנישואי זוגות יתומים לא עלינו, הדורש הכנה והכוונה.

להפתעתי ענה החתן כי אביו חי וקיים, אך הם אינם בקשר כבר במשך כשמונה שנים! ומדוע? כי יש לו אח תאום, ומאז שהם ילדים קטנים, ההורים שלו מעדיפים את אחיו על פניו. כך חי החתן במשך שנים עם תחושת קיפוח. תחושה זו ליוותה אותו יום יום, שעה שעה. תחושת קיפוח שמובילה לקנאה ולשנאה וסכסוך משפחתי מר וכאוב, עד כדי שהחתן החליט לא להזמין את אביו  לחגוג עמו ביום שמחת לבו! המשך הסיפור היה כי לאחר שישבנו יחד, זכיתי להפגיש ביניהם עד לפני החתונה, הנושא לובן מוצה עד תום, כאשר בסופו של דבר אל החופה שהתקיימה בשעתו הוביל האב המאושר את בנו החתן! בחלק זה של הסיפור שיתפתי את קוראי הטור באותה תקופה.

והנה השבוע, כשזכיתי לסדר חופה את בן משפחה נוסף, ניגשו אלי בעלי השמחה בהתפעלות והזכירו לי את הסיפור מאז, התרגשתי במיוחד לשמוע מהם כיצד השלום הזה מחזיק מעמד, לתפארת כל המשפחה!

משמח לראות כיצד לפעמים גם סכסוכים משפחתיים קשים, שבאים בדרך כלל מקנאה, מסתיימים בכי טוב, כשנסכים לבדוק את הסיפור בצורה אובייקטיבית, ללא אמוציות ופרשנויות שגויות.

ניקח לעצמנו את הרגעים המכוננים של השכנת שלום, ונראה כמה יפה וכמה כדאי הוא השלום, השמחה הגדולה ביותר היא להביא שלום לעולם, היפך הקנאה השנאה והמחלוקת.