אאא

זאת חנוכה, ב' טבת תשע"ח, ארבע שנים אחורה, שכונת קראון הייטס, ניו יורק. השעה חמש בערב ובחוץ חשוך וקפוא וקודר. בשולי הכבישים מצטברות ערימות שלג משחירות שמטפסות בפסים אנכיים למדרכות תודות להמוני המזוודות שנגררות עליהן. לא ברור למה, אבל חנוכה הוא זמן בו מאות ואולי אלפי נשים ובנות רבות מחסידות חב"ד מתקבצות ב-770 וכשחנוכה נגמר, רחובות השכונה מוצפים במזוודות שעושות את דרכן חזרה למקום מגוריהן.

אני יושבת במסעדת 'מנדיס' הסמוכה ל-770, רגע אחרי שליוויתי את בנות משפחתי לג'יפ שקרא לעצמו מונית (אובר והסטנדרטים שלהם). הן חוזרות לארץ, אני נשארת. המסעדה מלאה בעיקר בנערות צעירות שהגיעו מישראל לחנוכה, פה ושם שומעים קצת אנגלית. קראון הייטס חוזרת לשליטת תושביה המקוריים, השגרה כבר כאן. הגיע הזמן לנחות למציאות. והמציאות די מנומנמת, עייפה מהחג הארוך. אפילו הישראליות סביבי מדברות בשקט.

שום דבר לא הכין אותי להודעה שקפצה לי פתאום על המסך. ההודעה הייתה מהעורך ישי כהן והיא כללה שלוש מילים: "רובשקין משתחרר עכשיו". "בטוח?" אני מחזירה מיד, "כן" הוא עונה אחרי בירור נוסף. זה אמיתי.

כדור של התרגשות מתחיל לגאות בי, אבל אז אני מרימה את הראש וקולטת שלאף אחד מהיושבים כאן אין שמץ של מושג מה אני עומדת להנחית עליהם. ככה זה יהיה, חולפת בי מחשבה מהירה, בהיסח הדעת.

בלי להסס ולמרות שאני לא מכירה את האנשים סביבי, חסידים איין משפחה הרי, אני נעמדת במרכז המסעדה הגדושה ואומרת בקול הגבוה ביותר שאני מצליחה לגייס: "אממ...רובשקין משתחרר עכשיו". אלא שהקול שלי לא באמת גבוה וכל הסועדות והסועדים בוהים במוזרה שעומדת באמצע המסעדה, עד שאחת הנערות מצילה אותי: "מה מה?". הפעם אני משתדלת להיות רהוטה יותר: "רובשקין משתחרר עכשיו!", המבטים התוהים מתחלפים ברחמנות, אבל אני ממשיכה מיד: "אני עיתונאית, אני מכיכר השבת וזה נכון!".

כנראה שהייתי מספיק משכנעת כי ברגע אחד כולם היו על הרגליים והתנגבו החוצה בצרחות של "רובשקין משתחרר!!!". הרחוב עוד היה די שקט כשנחשול הנערות הצווחני פרץ אליו וכמו התפשטות אקספוננציאלית, השמחה הפסיכית דבקה בכולם.

אני עוד מנסה להבין מה קרה כאן הרגע, כשאני קולטת את בעל חנות המשקאות ושני הבנים שלו עומדים בפתח ומוזגים 'משקה' כאילו מדובר במים ופינת הרחובות שצמודה ל-770 הולכת ומתמלאת באנשי השכונה. עוברות עוד שעתיים והאזור מפוצץ ברמה שמעולם לא נראתה, לפחות לא בעשרים השנים האחרונות, כולל אמהות עם תינוקות וילדים שנתלשו מהמיטות. יש חשמל באוויר וכולם נראים כמו אימוג'יז מהלכים של סמיילי עם חיוך מוגזם.

כולם נדחסים איכשהו בתוך 770, נערמים אחד על השני, פארנצ'ס מאולתרות נבנות, כלי נגינה נשלפים, דגלים מתנופפים והקהל ממתין בנשימה עצורה לשיאו של הערב: הגעתו של שלום מרדכי רובשקין שזכה לשחרור מפתיע מהנשיא דאז דונלד טראמפ.

 חגיגות השמחה לרגל שחרורו של רובשקין (באדיבות המצלם, חיה כהן)

התחנה הראשונה של רובשקין הייתה ביתו במונסי משם המשיך באוטובוס יחד עם בני משפחתו וקרוביו לבית הוריו שבבורו פארק, בה כבר נחסם הרחוב הראשי לריקודי שמחה בהשתתפות אלפים - שנהרו באוטובוסים ורכבים יחד עם רובשקין למרכז חב"ד העולמי, 770.

והנה הוא הגיע. אולי האסיר היהודי המפורסם בעולם אחרי פולארד, שיהודים מכל החוגים כאבו את כניסתו לכלא והתפללו לשחרורו. הנס קרה. עונשו הומתק ונקצב לשמונה שנים בלבד במקום עשרים ושבע.

רובשקין עומד ב-770. הוא פה איתנו! זה לא חלום, זה באמת קורה! וסביבו שואגים וסוערים, בוכים ורוקדים חסידי חב"ד, באבוב וסאטמר, ליטאים, ספרדים, דתיים יותר ופחות, מבוגרים, צעירים, נשים וגברים בדבוקה אחת אדירה ואימתנית שסירבה לדעוך ורק הלכה וגדלה, הלכה והתעצמה.

ואני הייתי שם. וכל ציניות שבעולם לא תצליח לבטל את הצמרמורת שאני מרגישה כשאני נזכרת באותן דקות של מתח מרגע הבשורה (החבר'ה במנדי'ס, מה הייתם עושים בלעדיי?) ועד לשנייה שהכל התפוצץ והרחובות נשטפו באלפים אלפים שבימים רגילים מעדיפים לבלות הרחק אלה מאלה.

זה הדבר הכי קרוב להתגלות משיח שראיתי. ואם זה הפרומו, אני ממש, אבל ממש, מחכה שייצא כבר הסרט.

אַשְׁרֵי עַיִן רָאֲתָה כָּל אֵלֶּה:

 (צילום: שימי קוטנר)
(צילום: שימי קוטנר)
הגדלה
 (צילום: שימי קוטנר)
(צילום: שימי קוטנר)
הגדלה
 (צילום: שימי קוטנר)
(צילום: שימי קוטנר)
הגדלה
 (צילום: שימי קוטנר)
(צילום: שימי קוטנר)
הגדלה
 (צילום: שימי קוטנר)
(צילום: שימי קוטנר)
הגדלה