אאא

הסיפור הבא מצמרר אותי כל פעם מחדש ונותן לי מבט חשוב לחיים:

רמי בן ה-63 היה קם מדי בוקר, מצחצח שיניים, מתלבש, נעמד מול המראה ואומר לעצמו: "אני חכם. אני יפה. אני חזק". וכך יוצא לעבודה. שאלה אותו פעם הבת שלו: "אבא, למה אתה מחמיא לעצמך כל בוקר? מילא מישהו אחר היה מחמיא לך, אבל מה הקטע שאתה מחמיא לעצמך?".

ענה לה האב החכם בחיוך: "בגילי כבר לא קל לי. לפעמים בעבודה נתפס לי הגב. אני מרגיש את השיניים ואני חש כאבי ראש. רגע לפני שאני עלול לשקוע במחשבות מייאשות אני תמיד נזכר ש'מישהו' אמר לי בבוקר 'אתה חכם', 'אתה יפה', 'אתה חזק', לא משנה מי אמר, אבל מישהו אמר לי את זה – ואני מתעודד וממשיך בעבודה כי הרי אני יפה, חכם ומוצלח".

בחרתי לפתוח את הכתבה החשובה כל כך דווקא בסיפור הזה ולא בסיפור טראגי סוחט דמעות, כדי להראות ולהכריז לכל מי שרק רוצה לקרוא: דעו לכם - אני חכם, אני מוצלח, אני חזק!

כן! גם אתה קורא הכתבה היקר: חכם, מוצלח וחזק. גם את קוראת הכתבה היקרה: חכמה, מוצלחת וחזקה.

כל אחד מאתנו חווה קשיים בחיים, אבל עלינו לדעת שאנחנו חזקים ומתגברים עליהם. יש לנו את הכוחות להתמודד מולם. תזכרו את זה!

אתם מכירים אותי ולא מהיום. אני בכלל כתב מגזיני. אני אוהב לכתוב על נושאים קלילים, כאלה שמביאים מדי שבוע ב'מגזין כיכר' עשרות אלפי צפיות, בחסדי שמים. מה לי ולכתבה שעוסקת בנושא כל-כך קשה? מה לי ולשמיעת סיפורים מזעזעים שגרמו לי לכתוב לעיתים את הדברים בדמעות רותחות?

תנו לי לכתוב על נושאים "פופולריים" בשקט ודי, למה הכנסתי לזה את הראש?

התשובה נעוצה בשתי מילים הבאות: להציל חיים.

אני משוכנע באופן עמוק כי כתבה רגישה ונכונה שתדון על חוסן נפשי יכולה להציל חיים. והיה ועזרתי למישהו אחד לצאת מהסבך ולטפל בעצמו ולצאת לדרך חדשה – אני את שלי עשיתי.

יהי רצון מלפניך ה' אלוקי ואלוקי אבותיי שלא תצא תקלה תחת ידי ויהיו דבריי כתובים בשפה קלה וברורה ובעיקר נכונה ומועילה. יהיו לרצון אמרי פי והקשות מקלדתי לפיך ה' צורי וגואלי.

בבואי לכתוב את הכתבה, עלתה השאלה המהותית האם בכלל נכון לכתוב על הנושא. לאחר התייעצות עם העורך ומומחים שעסקים בנושא, הגענו למסקנה שאין מנוס מלדון בשאלה מצילת החיים, איך אנחנו יוצרים חוסן נפשי בילדים, בני נוער ואף מבוגרים ואיך אנחנו מונעים את המקרה הבא של ניסיון לשלוח יד בנפש, חס ושלום.

הדרך לזהות אדם במצוקה

הדבר הראשון שנעסוק בו הוא המניעה: איך מזהים סימנים אצל אדם שכבר התייאש או בדרך לשם, חלילה?

ראשית, יש תקדים: כל אדם עובר בתקופה כזו או אחרת בחייו, משברים. אחד עשה עסקים שנפלו, אחד עבר שיימינג. יש מי שהוא איש חלש לכתחילה. זה עבר גירושין ולהוא יש בעיות בשלום בית.

אז קודם כל – צריך לשים לב מה עובר האיש שבמצוקה.

אם האיש שמולנו לחוץ מדי. לחץ שלא ראינו עליו בעבר – זה מדליק נורה אדומה.

לחץ שלא ראינו עליו בעבר - נורה אדומה (שאטרסטוק)
לחץ שלא ראינו עליו בעבר - נורה אדומה (צילום: שאטרסטוק)

אם הוא מתחיל לדבר על "הכל או כלום" – נורה אדומה.

אם הוא אומר במפורש כמה פעמים: "בא לי למות". אפילו אם לפעמים זה ממש בצחוק – נורה אדומה.

אם הוא מתחיל פתאום לקחת חומרים – נורה אדומה.

אם הוא מתחיל לשקוע לאט לאט בעצמו או/ו נכנס לדיכאון - כל אחד מהמקרים האלה, בטח אם כמה מופעים יחד – מעיד שמשהו לא טוב עובר על האדם שמולנו וכדאי לבדוק איתו מה שלומו ומצבו באמת.

איך מדברים עם אדם שכבר מיואש?

הדבר השני שנדון בו. איך מדברים עם מישהו שגילינו שהוא עובר תקופה קשה.

לכאורה אפשר לומר שמי שכבר הגיע לקצה, אין מה לדבר איתו. זהו, שזה לא נכון. משיחה שלי עם מומחים, הורים ומנהלים, לצורך הכנת הכתבה, שמעתי שוב ושוב שהרבה פעמים האנשים האלה שהחליטו לסיים עם הסבל – רק חיכו שמישהו יבוא לדבר איתם, ולצערנו אף אחד לא היה שם בשבילם באמת.

מה זה נקרא באמת? הרי יש כאלה שכן דיברו עם מומחים ובכל זאת החליטו לעשות סוף לסבל?

ובכן: זה דיבור אמיתי עם אדם שמיואש מעצמו והמצב: א. לפנות לאיש מקצוע אמיתי שיודע לטפל בבעיות קליניות. ב. להגיד לו שיש יותר מדרך אחת לפתור בעיות ואני כאן איתך לצאת מהבעיות. ג. להסביר לו שלסיים בדרך טראגית לא מונע את הטיפול כי.. ובכן.. אחרי שאתה מסיים בדרך כזאת כבר אין דרך לטפל.

"הם היו זוג למופת; הוא היה חביב ונעים הליכות"

כדי לקבל תמונה רחבה בנושא אני פונה ליועץ החינוכי, מנחה הורים ומרצה, בוגר י.נ.ר., מדריך בשירות הפסיכולוגי הייעוצי במשרד החינוך ר' אוריאל בלמס שבכובעו הנוסף הוא גם מנהל יחידת חוסן באיחוד הצלה.

אתה לא לבד - אנחנו איתך • ר' אוריאל בלמס (באדיבות המצלם)
אתה לא לבד - אנחנו איתך • ר' אוריאל בלמס (באדיבות המצלם)

האם אפשר לזהות לפני שהמקרה הזה יגיע?

"מי שרוצה לשים סוף, אי אפשר באמת לדעת – את זה נדע רק אם הוא מצהיר כוונות. כגון מכתב, שיר פרידה או מתנהגות חריגה. אצל ילדים אפשר לראות אולי אם הם מציירים ציורים של חבל תלייה".

אלו מקרים יש יותר, מבוגרים או ילדים?

"לפי הנתונים שבידי, יש יותר מבוגרים מנערים, אבל בל נשכח שהגיל ששמים סוף לנפשם ירד לגיל שתיים-עשרה. וזה קורה לצערנו בעיקר סביב חרמות שלאחרונה נהפכו למכה".

מה בעצם ההבדל בין מבוגרים לילדים בנושא הזה?

"אצל בני נוער הקשיים מתחילים בעיקר סביב יחסים חברתיים וגם מחומרים אסורים וקשיים משפחתיים. אצל מבוגרים יש את הפן הכלכלי. אבל גם אצלם אנחנו יכולים למצוא הורי ניכור הורי, גירושין, משברים, מחלות או שיימינג כבד". 

המבודד המיואש

מה הביא בן אדם לקצה?

"כוח החיים חזק מכוח מהמוות, אבל שמגיע מצב שאדם מיואש זה הנקודה הקשה ובדידות שבאה בעקבותיה הובילה למעשה אל חזור".

"אלה ששמים קץ לחייהם, שמות מפורסמים שאנחנו מכירים", מספר בלמס. "נפלו מאיגרא רמה לבירא עמיקתא. מלהיות מפורסם – לכלא. זה שבר אותם, גרם להם לייאוש ומשם זה כבר נקודת האל חזור שבו אומר האדם לעצמו אין לי מה לחפש כאן יותר".

ומה אומרים לאדם כזה?

"ראשית מה לא: לא אומרים לו 'זה עלול להיות מסוכן', 'תחשוב על החיים שלך'. הוא יראה דווקא שזה לא מפריע לו שזה מסוכן והחיים שלו כבר לא מעניינים אותו.

"מה שכן, אנשים שעברו התאבדויות לא מוצלחות ותחקרו אותם אחר כך מה יכל היה למנוע את הניסיון שלהם לשלוח יד בנפשם אמרו: 'אילו היה אדם אחד שהיה נמצא שם בשבילי הייתי חושב לפני פעמיים'!

"אז מה אומרים?" שואל בלמס ומיד עונה: "אומרים לו: 'אתה לא לבד אנחנו איתך'".

לא להתעלם לא מהנושא ולא מהאדם

אחת השאלות המרכזיות בכתבה, היא האם בכלל הפרסום שלה נכון. שאלתי על כך את בלמס ולהלן תשובתו המיוחדת:

"בספר חובת הלבבות של רבינו בחיי הוא לא דן את המתאבד לכף זכות בכלל כי זו בחירה מודעת, אבל הוא מדבר על הנושא. זה וטו אצלנו בחברה החרדית כי אנחנו לא יודעים מה לומר. קל לנו להתמודד עם סיטואציות שיש עליהם הסבר ("הוא נפטר, כי הוא היה משוגע"; "הוא נהרג כי הייתה תאונה"), אבל על אדם נורמטיבי ששלח יד בנפשו – מה נגיד לילדים? ולכן הרבה קהילות – מתעלמות מזה. פשוט משקרות לעצמן".

בלמס מבקש לשתף אותנו בסיפור מזעזע שנבין עד כמה חשוב להיות ערניים כל עת ובכל שעה: "היה לנו מקרה באזור ירושלים שכוננים התבקשו להגיע לזירה בעיר חרדית כשדווח לנו שיש פצוע קשה. מגיעים לבניין וכשהם נכנסים לזירה הם מתחילים בפעולות החייאה. רק אחרי שהם סיימו הם גילו שהם ביצעו החייאה על חבר שלהם שהחליט לשים קץ לחייו.

"כשסיפרו להם שהוא התאבד, הם נכנסו להלם. בשיחת אוורור שערכנו לאחר המקרה, כולם תיארו זוג למופת. חביבים. אדם נעים הליכות, בא לבית כנסת בזמן, נדיב. הם לא ידעו להסביר למה הוא עשה את זה. הוא לא שידר מצוקה וידוע היה שיש לו בית מבוסס כלכלית".

"בן אדם שעושה דבר כזה - יש לו סיבה", שח בלמס, "ייתכן שהיא כל כך הוסתרה שאנחנו לעולם לא נדע. אני יכול לשער שאנשים שכביכול הכל היה חלק אצלם, מתחת לפני השטח היה להם איזה נושא רפואי או הסתבכות כלכלית".

"מקרה נוסף", מספר בלמס, "היה בישוב במרכז הארץ. בחורה שאיבדה את אמא שלה בגיל צעיר, החליטה לעשות סוף לסבל שלה ולהתאחד – ה' ישמור – עם אמה בשמיים. לפני המעשה הנורא היא כתבה מכתב מאוד ארוך שאחר כך אנחנו ביחידה קראנו ולמדנו אותו.

"היא כותבת כך, 'שלא תחשבו, היה לי קשה. הייתי אצל היועצת ועשיתי מה שאני יכולה כולל הסחות דעת מזה שאימי נפטרה. אבל רוחה של אמא לא עזבת אותי'. - היא הרגישה שאמא שלה יושבת לה על הראש. 'אם את רוצה אותי', כך היא כתבה, 'אני באה אלייך'. היא עשתה את זה במודע וזה מבהיל. זאת אומרת היה לה רצון לחיות – אבל היה אצלה ייאוש מהסיטואציה והיא רוצה להתחבר אל אמא שלה".

אחרי שאני מתאושש מהסיפור המזעזע, אני שואל את בלמס: מה למדתם מהמקרה הזה?

"הלמידה באסון הזה הייתה הדיוק של אנשי טיפול, להבין ולזהות מצוקה בזמן אמת. לדעת לשלוח את האדם במצוקה למטפל הנכון. לפעמים ייעוץ רגיל לא עוזר וצריך מישהו מקצועי יותר. ברגע שאנחנו יודעים לדייק נכון, אנחנו יכולים למנוע את האסון הבא".

מספיק אחד שהיה רואה אותי

אז בעצם חובה לפתח את החוסן הנפשי שלנו...

"בוודאי", עונה בלמס, "כדי למנוע עוד אסונות אנחנו חייבים לפתח חוסן. לצערנו זה תחום שכמעט לא נוגעים בו".

ואיך נעשה את זה?

"יש כמה דרכים לפתח אותו. חברתי, משפחתי, אמוני". עונה בלמס. "ברגע שבכל אחד מהמקומות לחוד וכולם ביחד יעלו את המודעות לחוסן נפשי, ברגע שיהיה משבר למישהו, הוא לא ייכנס למצב קטסטרופלי. יש לו עוגן. הוא יודע שלמרות הכל אולי יהיה בסדר".

האם אצלנו במוסדות של החברה החרדית יש שיחות על חוסן נפשי?

"זה קיים בתלמודי תורה – למעלה משמונה שנים. יש התאמות למגזר החרדי. מדברים על משברים ונפש האדם ולעזור להתמודד ברגעי משבר".

ובקהילה, מדברים על זה?

"ציבורית זה לא מפותח מספיק", עונה בלמס את מה שהוא יודע מתוקף תפקידו. "כשיש אירוע – הוא מטופל נקודתית. אני כן יודע לספר לך על ישיבה חשובה ומוכרת מאוד שלא לוקחים סיכונים וכל פעם שיש להם חשש הם מיד מטפלים כדי למנוע אסון. אבל לעצרי יש מקומות שמטייחים".

מה אפשר לעשות בשביל להוביל לשינוי, שיתחילו לדבר על חוסן נפשי יותר?

"שינויים מתחילים ברמה של גדולי ישראל ומשם לרבני קהילות. כמו שפגיעות היה נושא שלא דיברו עליו בעבר, ועם הזמן התחילו הרבנים לעודד נפגעים ונפגעות לדווח לרשויות, כך צריך להיות בנושא הזה".

מספיק אחד שרואה כדי לצמצם את התופעה ולהציל עוד נשמה

"באחת ההתערבויות שלי בישיבה במרכז הארץ, היה נער שהיה לו קושי גדול. הוא עבר עבירה חמורה שמרבית מהנערים חווים בגיל הזה. הוא לא הצליח להתגבר עליה והחליט שטוב מותו מחייו, ויצא לשדה. הוא כבר הגיע למקום. קשר סביב עצמו חוט והינה לפתע... חבר שלו דהר אחריו על הדרך, התנפל עליו, נפתח מאבק, אבל בסוף הוא הציל אותו.

"שאלנו אחר כך את הבחור המציל איך ידעת שהוא מבקש לשלוח יד בנפשו? הוא ענה שגם הוא עבר כזה ניסיון. 'הרגשתי וראיתי את המבטים והתנועות שלו והבנתי שהוא רוצה לעשות לזה סוף, ולא בדרך הנכונה', אמר הבחור. שימת לב והיכולת לאתר ולהבין שיש משיהו בבעיה – מונעת אסונות!", מספר בלמס.

הוא הרגיש שטוב מותו מחייו - אך החבר רדף אחריו (שאטרסטוק)
הוא הרגיש שטוב מותו מחייו - אך החבר רדף אחריו (צילום: שאטרסטוק)

אז מה צריך לעשות במוסדות שלנו כדי למנוע כזה דבר?

"בישיבות גדולות יש למנות נאמן חירום. זה יכול להיות מ'וועד' בוגר (לא מישהו בתפקיד רשמי) אבל אחד שיודע את החוק מתי לדבר ומתי לא. פשוט שיהיה את האדם שהוא ה"אוזן קשבת" לבחורים.

"בנות סמינר: שתהיה כמובן יועצת. כמו כן, צריך להביא לצוות את המידע המדויק בנושא. זה יכול להיות על ידי סדנא או מפגשים שכתורתם: 'כך תזהו את הילד במצוקה'".

• עשו לייק לעמוד הפייסבוק של 'כיכר השבת' ותישארו מעודכנים

לסיום אומר בלמס נחרצות: "סיפרה לי פעם יועצת חירום כי ניגש אליה נער בסוף יום הלימודים וביקש לדבר איתה. היא אמרה לו שהיא מלאה עבודה, בשביל לתת ציונים ולחלק תעודות וביקשה ממנו שיבוא מחר לדבר איתה. למחרת הוא לא היה. המסקנה היא פשוטה: להיות שם כל הזמן בשביל מי שצריך".

לסיכום, חשוב לזכור: הרוצים לשלוח יד בנפשם - לא באמת רוצים לעשות את זה! הם רוצים מישהו שיקשיב ויעזור להם לצאת מהצרה אליה הם נקלעו. התפקיד שלנו להיות שם בשבילם ולעזור להם באופן מידי.

בפרק הבא: כמה מילים למיואש, ראיון עם אבא לבן ששם קץ לחייו ושיחה עם עו"סית ומנהלי מוסדות.

  • נהניתם מהכתבה, מצאתם טעות? רוצים להחמיא, להאיר או להעיר? שמא לספר לנו האם הכתבה עזרה לכם או למקורביכם או לספר לנו על מקרים שאתם מכירים? כתבו לנו בתגובות או למייל: [email protected]