אאא

אני נמצאת בסלון, בן הזוג או הילד שלי נמצאים בחדר אחר וממנו הם צועקים, "את יכולה להביא לי..." או "אני צריך...". הייתי מסיימת את המשפטים האלה, אלא שאני לא יודעת איך, כי הסוף שלהם לא באמת מגיע לאוזניי, המרחק עומד בדרכם, יש מוסיקה שמתנגנת ברקע או שהמזגן פועל ומרעיש.

התרחיש הזה נשמע לכן מוכר? זה בסדר. קורה במשפחות הכי טובות. אמש, אחרי ששאלותיהם ובקשותיהם של היקרים לי לא פסקו מלהדהד בין החדרים בבית, החלטתי שהגיע הזמן לקבל דעה של מומחה על הנושא: למה צעקות מחדר לחדר הן טבעיות ומצד שני, הרגל רע מאד?

הכל מסתכם בחיבור ותקשורת, אומרת ד"ר סוזן צין, פסיכותרפיסטית למתבגרים ומבוגרים. "אנחנו חיים עם ריבוי משימות", היא אומרת. "זה מאתגר. אנחנו עובדים שעות ארוכות ונשאר לנו מעט זמן, אם בכלל, לטפח תקשורת בריאה וחיובית אחד עם השני".

אז איך בולמים את כל הצעקות האלו? צין ממליצה לעודד את כל בני המשפחה לפעול לפי כלל אחד פשוט: כשאתם מדברים עם מישהו, עצרו את כל מה שאתם עושים באותו רגע וצרו עמו קשר עין.

למה כדאי לפעול באופן הזה? לא רק כדי לפתור התנהגות ספציפית מציקה זו, אלא על מנת להדגים לילדיכם את הערך שיש לתקשורת פנים אל פנים, לנוכחות מלאה ולוויסות עצמי. לדוגמא, במקום לצעוק לבעל שלכן שאתן יורדות לפנות את הפח, נסו ללכת לחדר שבו הוא שוהה, לספר לו על כך ואולי אפילו לאפשר לו הזדמנות לשאול אתכם שאלות בנידון. ("אה, נהדר, את יכולה ללכת לקנות חלב אם את כבר יוצאת?")

לגבי המשפחה שלי, זה תהליך. אנחנו בסדר עם קשר עין, אבל מתמודדים עם המון מטלות וכל אחד מאתנו מנסה בכל כוחו לשלוט בזה. ועדיין, מאז שהתחלנו להקפיד על הבטה אחד בשני בזמן דיבור, הבנתי שמה שקודם לכן הרגיש כמו בזבוז זמן (אתם יודעים... ללכת לחדר אחר) הוא למעשה חוסך זמן. (כמה דקות כיליתם בשאגות "מה להכין לך לאכול?" מניחים שלא מעט.)