סבתא שלי היא משהו מיוחד. חכמה, אינטליגנטית, צינית וגם רגישה. כל מילה שניה שלה זה ברכה. אני מרגישה איתה בנוח, ולכן גם כשאני עם כאבי בטן, אני משתפת אותה. ויש לי הרבה פעמים כאבי בטן. כל פעם שאני משתפת אותה, היא מתעצבנת ואומרת לי "די, די. אל תגידי שכואב לך". "אבל סבתא, כואב לי! מבטיחה לך!" עניתי לה, והיא אמרה: "אל תגידי את זה אבל, תגידי תמיד טוב לי ולא כואב לי".

אחרי כמה פעמים כאלה שהייתי מתעצבנת בחזרה, הבנתי למה היא אומרת את זה. אף סבתא לא רוצה שלנכדה שלה יכאב. היא מעדיפה שאני לא אגיד את זה כדי שזה לא יהיה קיים, כי אם באמת ככה כואב לי, וזה כאב משמעותי וחמור, זה פשוט קשה מדי. לא בא לה לשמוע שלנכדה שלה כואב.

גם אף אמא לא רוצה שלבת שלה יכאב. או שאם כואב, היא לא רוצה שזה יהיה משהו חריג. כשהילדים שלנו חולים או שכואב להם, זה לא נעים לנו. גם כי אנחנו מרחמות עליהם וגם כי זה פוגע בסדר היום שלנו ובסדר היום של שאר הילדים ובעיקר - אנחנו רוצות שהחיים יהיו להם קלים וטובים.

אם מדובר בכאב, מחלה או תופעה שנהפכת למשהו קבוע, זה מתחיל להיות עוד יותר קשה ומסובך. בגדול, לא בא לנו שלילדים שלנו יהיה כואב, שיהיה להם קושי. לפעמים אנחנו אפילו מרגישות כישלון כהורה, כאמא, כשלילד שלנו יש קושי כלשהו. ובעיה רפואית - היא דבר לא פשוט.

"אף אחד לא רוצה לראות אותי חולה - אז אני לא"

כשהייתי בת 9 כאבה לי הבטן ברמה שאמא שלי לקחה אותי למיון. לאחר יום מלא בבדיקות, הרופא אמר לאמא שלי: "לילדה שלך אין כלום, היא סתם לא רוצה ללכת לבית ספר, אתן יכולות ללכת הביתה". אמא שלי שמחה, זוהי דעתו המקצועית של הרופא וגם זה אומר שאין לי כלום. ברור שזה עדיף. ואם זה מה שהרופא אמר כנראה שהוא צודק, לא? אפילו אם הבת שלי אומרת אחרת.

כששמעתי בחצי אוזן את דברי הרופא לאמא שלי, משהו בי מת, משהו באמון שלי לעצמי, משהו ביכולת ההכלה שלי כלפי עצמי. החלטתי שיותר אני לא חולה. אף אחד לא רוצה לראות אותי חולה או להאמין שאני חולה, אז אני לא.

עם השנים המצב הלך והחמיר, אבל אני המשכתי להסתיר ולהסתתר, עד למצב שכבר לא יכולתי להכחיש שמשהו חריג קורה לי, והלכתי לחפש ולבדוק. לקחו לי עוד כמה שנים עד שהצלחתי לקבל אבחון וטיפול מתאים, אבל למדתי מזה המון.

כאב זה לא מפחיד. תנו לו מקום

למדתי קודם כל, שגם אם אני אחשוד שלבת שלי יש כאב בטן שהוא רגשי או מניפולציה, אני עדיין אבדוק אצל כל הרופאים כדי לא ליפול על האחוז הקטן הזה שיש סיכוי שבאמת יש לה משהו בבטן.

למדתי שקבלה והכלה יותר מרפאת מכל תרופה, ניתוח או טיפול שקיימים. כמה ערך יש לזה שהבת שלי תוכל לבוא ולדבר איתי על מה שקשה לה ולא תצטרך לחיות בהסתרה.

למדתי שאתגרים רפואיים קורים, לכולם, חלקם יותר קשים וחלקם יותר קלים. אבל אין דבר בעולם שאי אפשר להתמודד איתו, במיוחד עם הרפואה המדהימה של היום.

למדתי שכאב הוא זעקה של הגוף למשהו, בין אם זה רגשי או פיזי, הגוף צריך את היחס הזה. הגוף יודע מה הוא אומר.

והכי חשוב: למדתי שכאב זה לא דבר מפחיד. נכון, אני רוצה שלילדים שלי יהיה רק טוב וקל בלי אתגרים ובלי מכשולים, אבל אם יש להם כאב, אני לא אשתיק אותו אלא אעמוד מולו עד שאבין בדיוק מה הוא מנסה להגיד.

ואתן, אמהות יקרות, תנו מקום לכאב כשהוא קורה, תבררו דברים, תהיו שם וככה תוכלו לעזור לילדים שלכם באמת להתמודד עם כל אתגר שלא יבוא.

• עשו לייק לעמוד הפייסבוק של 'כיכר השבת' ותישארו מעודכנים

אני חולה באנדומטריוזיס. מחלה בה חולות 1 מתוך 10 נשים, והאיחור הממוצע באבחון שלה הוא 11 שנים. 11 שנים בהן נשים סובלות מאנדומטריוזיס - מחלה שמתאפיינת בכאבים עזים, חוסר תפקוד, בעיות בעיכול ובפוריות ועוד.

השנים האלה משפיעות על הנפש, מחמירות את מצב הגוף, וככל שאנחנו נהיה שם עבור הבנות שלנו ונעזור להן לקבל מענה, נוכל לקצר את זמן האבחון ואת זמן ההחמרה.

אם לך או לבתך יש תסמינים דומים למה שתיארתי, פני לייעוץ והכוונה - כי לכל אחת מגיע לדעת אם לכאב שלה יש שם.

ענבר כרמי היא אם ל-2, אשת חינוך ותוכן, חולת אנדומטריוזיס ומתנדבת בעמותת אנדומטריוזיס ישראל