אאא

פרק י"ז: סדרת המאמרים אודות הספר 'חשבון הנפש' והחכם הגליצאי מנחם מֶנְדְל לֶפִין מסָטָנוב עליו נטען שהיה "משכיל", עוררה הדים רבים בכל שדרות הציבור התורני שוחר הידע.

אחד מהת"ח שעקבו אחר המאמרים היה ידידי הרה"ג רבי שמואל פינדרוס, שביקש להגיב לדברים.

לדברי הר"ש פינדרוס, ברור שבעלי המוסר רבי יוסף זונדל מסַלַנְט, ורבי ישראל ליפקין סַלַנְטֶר חיבבו את הספר, ועודדו להדפיסו כפי שמוכח בספרי המחקר, אף לפני עדותו של רבי אייזיק שר שהעיד כן.

רבים מהוגי תנועת המוסר בכל הדורות חיבבו את הספר, ביניהם: ר"י מאלצאן, ר' אליעזר שולביץ, ר' אייזיק שר ועוד רבים.

עוד טען הר"ש פינדרוס שהתמקדות הדיון בשאלת שייכותו של המחבר ל'משכילים' מסיטה מעט את הדיון מעיקרו – האם היה המחבר אדם כשר. ת"ח רבים החזיקו בעמדות שנחשבות לעיתים 'משכיליות', ולמרות זאת לא נפסלו, משום יראתם שקדמה לחכמתם גם אם דעתם נדחתה על ידי גדולי הדורות. כך ר' יהושע העשיל לוין, חתן חתנו של ר' יצחק מוולוז'ין ומחבר הספר 'עליות אליהו', שדעותיו חרגו מן המקובל בדורו, ולכן גדולי ישראל מנעו ממנו לכהן כראש ישיבה בוולוז'ין, ובישיבה כיהנו הנצי"ב והבית הלוי כמפורסם, אך היה נחשב עיניהם כאחד מגדולי דורו, ובימינו ספרו נפוץ בכל בתי המדרשות.

טוען הר"ש פינדרוס שידידותו של מנדל לפין עם המשכיל משה מנדלסון, אין בכך גריעותא, שכן באותו דור גם רבנים חשובים עמדו איתו בקשרים חמים.

כמו כן ר' מנדל לפין טען שיש להעדיף תרגום תנ"ך ליידיש, בשונה ממנדלסון שתרגם לגרמנית.

עוד טוען הר"ש פינדרוס שהמשכילים לא אהדו את לימוד התלמוד, והתמקדו בלימוד דקדוק התנ"ך, בשונה מר' מנדל לפין שהיה ת"ח בקיא בש"ס כפי שמוכח מכתביו, ונהג לזלזל במשכילים שכל חכמתם בדקדוק ומליצה.

• • •

להלן מכתבו המלא של הרה"ג רבי שמואל פינדרוס באדיבותו:

לכבוד ר' ישראל שפירא ממדור אקטואליה והיסטוריה של 'כיכר השבת'

סדרת המאמרים הנפלאה אודות הספר 'חשבון הנפש' הייתה לנו למשיבת נפש תחת האומיקרון, אך יש בנותן טעם להעיר על כמה עניינים.

אחרון חביב, אעיר תחילה על דברי ר' דוד קמנצקי שליט"א, שנראה שאינם מחוורים: בניגוד לדבריו, קשה לפקפק בחשיבותו של הספר בעיני בעלי  המוסר לדורותיהם. ר' זונדל העתיק סימנים שלמים ממנו בכתב ידו[1], ר' ישראל יעץ להדפיסו בוילנא, לצד מסילת ישרים ותקון מידות הנפש לאבן גבירול (יש להדגיש: ר' אייזיק שר איננו המקור לעובדה זו; עשרות שנים לפניו ציינו זאת ההיסטוריונים ש"י פין[2] והילל נח מגיד שטיינשניידר[3]), ואף הסתמך עליו באחד הדרושים הבודדים שהדפיס בעצמו[4].

בין תלמידי ר' ישראל אנו מוצאים את ר"י מאלצאן[5], שההדיר את הספר והוסיף עליו ליקוטים שונים. גם בכתביו של ר' אליעזר שולביץ[6], אנו מוצאים הפניות רבות לספר.

בדור הבא, ר' אייזיק שר הקדים לספר מאמר ובו שבחים מפליגים על הספר ותוכנו, והדרכה כיצד להבין עניינים שבאו בו בקצרה.

תעיד גם המסורת החיה; השימוש הרב שנעשה בספר בישיבות המוסר, ובמיר וסלובודקא בפרט.

הטענה שהספר אינו יותר מ'כלי עזר' לוקה למדי בהקשרה. אחד מחידושיו הגדולים של ר' ישראל ותלמידיו אחריו היא החשיבות הרבה שייחסו לעיון בדרכים ה'טכניות' לשיפור המידות וההשפעה על הנפש. בכך עוסקים גם רוב המכתבים באור ישראל. אין ספק שדווקא משום היותו ספר הדרכה, היה הספר חשוב בעיניהם.

עניין נוסף שיש להעיר עליו, הוא שבעקבות מאמריו של הרב ראובן אליצור, התמקד הדיון בשאלה האם היה המחבר 'משכיל'. נכון יותר היה לנסח את השאלה האם היה אדם כשר ואם תוכן ספרו ראוי לבא בקהל יראי ה'. ת"ח רבים החזיקו בעמדות שנחשבות לעיתים 'משכיליות', ולמרות זאת לא נפסלו. גם אם דעתם נדחתה על ידי גדולי הדורות[7], העריכו אותם כמי שפעלו מתוך יראת שמים ולא פסלו את אישיותם.

ר' מנדל לפין החזיק בדעות שרווחו בין המשכילים; תמך בידיעת חכמות חיצוניות, התנגד לקבלה ועוד, אך גם בין הגדולים היו שהחזיקו בדעות כאלה, ואף שהכריעו חכמי הדורות לפסול דעות אלו, לא נפסלו המחזיקים בהן. המקור היחיד שבו ניתן לראות אצלו דעות שיש בהן בכדי לפוסלו, הוא התזכיר שהגיש לסיים הפולני אודות מצב היהודים[8], אך כדרכם של כתבי השתדלות– ספק אם דבריו שם משקפים את דעתו, או שהדברים נכתבו באופן שיתקבל על דעת השלטונות[9].

ובאשר לידידותו עם מנדלסון ומשכילים אחרים, באותו הדור עוד לא היו הגבולות מבוררים, וגם רבנים חשובים עמדו עם מנדלסון בקשרים חמים.

ובעניין זה יש להעיר, שידוע לנו על כמה עניינים חשובים שבהם נבדלו דעותיו מדעות משכילי דורו. הביקורת על מנדלסון, בחייו, התמקדה בעיקר בחומשיו. תרגומו נכתב בגרמנית ספרותית שלא היתה שגורה בפי היהודים, ומכאן נולד החשד שביסוד המפעל עמדה כוונה ל'תרבת' את היהודים ולהרגילם בשפת גרמניה וספרותה. לעומתו, טען ר' מנדל, שיש להעדיף תרגום ליידיש השגורה בפי העם וספג על כך ביקורת חריפה מפי המשכילים[10]. מכאן מוכח שלא היה שותף לכוונותיו הזרות של מנדלסון, בתרגומו[11].    

• עשו לייק לעמוד הפייסבוק של 'כיכר השבת' ותישארו מעודכנים

המשכילים הרבו לדבר על זניחת העיסוק בתנ"ך. מגמתם היתה להעמיד את היהדות על 'מוסר נביאים הומניסטי', כלשונם, ופחות על דקדוק ההלכה ותושבע"פ. ר' מנדל היה ת"ח ובקיא בש"ס, ונהג לזלזל במשכילים שכל חכמתם בדקדוק ומליצה[12].

משכילי ברלין ברכו על פירוק שלטון הקהילות והרבנים בידי הקיסרות האוסטרית, ועמיתיהם בפולין שאפו למהלך דומה בפולין. ר' מנדל, במזכרו לסיים הפולני, דרש דווקא לבסס את האוטונומיה הקהילתית ולחזק את סמכות הרבנים.

ואם ממשכילי דורו המתונים יחסית נבדל בדעותיו, קל וחומר תלמידיהם אחריהם שפרקו עול, אשר אותם כינה 'רשעים'[13] [14].

• • •

[1] כך העיד כותב תולדותיו, ר' אליעזר ריבלין, שמצא העתקות אלו בין כתבי ידו של ר' זונדל, הצדיק ר' יוסף זונדל מסלנט, עמוד מט, הערה ב'. אך ראה שם עמ' סב, שהסימנים המועתקים הם כב-כז; אלו הם הסימנים שבהם פורטה ה'תחבולה' באופן מעשי (הטבלאות, אופן השימוש בהם וכו'), כך שיש מקום לטוען לטעון שר' זונדל לא ראה בו יותר מכלי עזר מעשי.

[2] כנסת ישראל, ערך ר' ישראל ליפקין, עמ' 697. המחבר היה פעיל בוילנא בזמן הדפסת הספר על ידי ר' ישראל.

[3] עיר וילנא, עמ' 129 המחבר היה ביביליוגרף חשוב בוילנא (מייסד ספריית שטראטשון) ובקיא גדול בענייני הספרים והדפסתם.

[4] תבונה, חוברת ג' סימן יח, עמ' לב לימים, הודפס הדרוש מחדש על ידי ר' יצחק בלאזר לספר אור ישראל, סימן ל'. בניגוד לדברי ר' אביגדור מילר שהובאו באחד הפרקים הקודמים, זהו איננו הספר היחיד שר' ישראל מפנה אליו. באותו המאמר עצמו, מספר שורות לאחר מכן, מפנה ר' ישראל לשערי קדושה למהרח"ו.

[5] מחבר הפירוש שיח יצחק שבסידור הגר"א. 

[6] מייסד וראש ישיבת לומז'א, כתביו כונסו לאחרונה בספר אור אליעזר.

[7] ר' יהושע העשיל לוין, חתן חתנו של ר יצחק מוולוז'ין ומחבר הספר עליות אליהו, הראה פנים מסבירות לידיעה מסוימת בחכמות חיצוניות ותיקונים מסוימים בדרכי החינוך, ובשל כך מנעו ממנו גדולי דורו לכהן כראש ישיבה בוולוז'ין, אך למרות זאת היה האיש נכבד בעיניהם כאחד מגדולי דורו.

[8] נדפס בוורשא בשפה הצרפתית, ב-1791, אך כיום ידוע רק על עותק אחד או שנים ממנו. קטעים מתוכו הובאו במאמרו של נתן מיכל גלבר, בספר היובל לר' אברהם ווייס, עמ' רעא וסקירה נוספת שלו מופיעה במאמרו של הלל לוין, הלל לוין, 'בין חסידות להשכלה: על פולמוס אנטי-חסידי מוסווה', בתוך פרקים לתולדות החברה היהודית בימי הביניים ובעת החדשה, עמ' קפב-קצא..

[9] והאריך בזה ר' יעקב גרשון ווייס בקונטרס בואו חשבון, פרק ט', עמ' מז ואילך.

[10] המשכיל טוביה פדר אף הדפיס חיבור תוקפני בשם קול מחצצים, כנגד תרגומו היידישאי של ר' מנדל, ובו שפך עליו את חמתו. זהו גם ההקשר המדויק לאמירות שציטט הרב אליצור, לפיהן ר' מנדל הוא מנדלסון הגליצייני; היה זה אותו פדר, שבמכתבו כתב כי ראוי היה ר' מנדל בחכמתו להיות יורשו של מנדלסון, אלא ש'הקדיח תבשילו' ושינה מדרכי רבם של המשכילים (הובא אצל קלויזנר, תולדות הספרות העברית החדשה, חלק א', במאמרו על ר' מנדל).

[11] על המגמות השונות בתרגום, ראה מאמרו של ר' דוד קמנצקי, על חומשי ר' שלמה דובנא ישורון ח, עמ' תשלא ואילך.

[12] קלויזנר, שם. לדבריו, זלזולו של ר' מנדל עמד מאחורי כעסו של פדר הנ"ל על ר' מנדל.

[13] ראה מאמרו הנ"ל של הלל לוין (לעיל הערה 8), שתיאור 'הרשע' המופיע בספר חשבון הנפש מבוסס על התרשמותו של לפין מתלמידי מנדלסון בברלין. גם במזכרו לסיים, מתאר ר' מנדל כיצד תלמידי מנדלסון עיוותו את דרך התורה.

[14] עמדה זו דומה לעמדתו של רש"ר הירש, אגרות צפון אגרת יח, שראה במנדלסון עצמו אדם יר"ש, אלא שבעקבות שיטתו קלקלו תלמידיו והקדיחו תבשילם.

  • לתגובות, הערות, הארות, וכן לשליחת חומרים, מסמכים, ורעיונות למאמרים העוסקים בתחום היסטוריה יהודית, נא לפנות לכתובת אימייל: [email protected]