אאא
אנו עומדים בערב חג "שביעי של פסח". לגבי היום הראשון של פסח - אנו יודעים היטב שבאותו הלילה "ליל שימורים" יצאו אבותינו ממצרים  אך ביחס לחג שביעי של פסח - לא מפורש בתורה, מדוע יש לחגוג אותו כיום טוב.

על פי חז"ל תכנו של היום השביעי של פסח היה נס קריעת ים סוף.

אחרי מסע של שבעה ימים עומדים בני ישראל בפני מצב בלתי אפשרי. המצרים רודפים אחריהם, מסביבם מדבר ומולם ים-סוף. אין מוצא. מצב אבוד. והקב"ה אומר למשה: "מַה תִּצְעַק אֵלָי דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְיִסָּעוּ". לכאורה, אין זה מובן. מה יהודי צריך לעשות כשמגיעה עליו צרה? לא להתפלל ולצעוק?!

התשובה היא, שיש מצבים שבהם התפילה מיותרת. וכפי שרש"י אומר: "למדנו שהיה משה עומד ומתפלל. אמר לו הקב"ה: לא עת עתה להאריך בתפילה כשישראל נתונין בצרה!" במצבים שכאלו צריך לפעול באמונה פשוטה וברורה שהנס יהיה – שהנס יתרחש – שהנס כבר כאן!!!

ואכן זה מה שקרה : נחשון בן עמינדב היה הראשון שקפץ לים סוף, בטרם הים נקרע לשניים, ובכך הוכיח אמונה ברורה ומוחשית  והפך להיות סמל  לאמונה ומסירות נפש.

ובמשנה (בשינוי לשון): כשעמדו ישראל על הים, היו שבטים מנצחים (מתווכחים) זה עם זה... אמר רבי יהודה: "זה אומר אין אני יורד תחילה לים וזה אומר אין אני יורד תחילה לים. מתוך שהיו עומדים ונוטלים עצה אלו באלו קפץ נחשון בן עמינדב וירד לים תחילה".
 
הלימוד הוא חשוב מאין כמותו בזכות נחשון שקפץ ראשון  זכה כל העם לקריעת ים סוף. השנה עלה בדעתי לחבר את נחשון לעוד דמות מפתח בעם היהודי: רבי עקיבא.
 

בימים הללו (ימי ספירת העומר שהתחלנו השבוע) עומדת לנגד עיננו דמותו של רבי עקיבא. וכך מסופר בחז"ל: "בן ארבעים שנה היה ולא שנה (למד) כלום. פעם אחת היה עומד על פי הבאר, אמר: מי חקק אבן זו? אמרו לו: המים שתדיר נופלים עליה בכל יום... אבנים שחקו מים! מיד היה רבי עקיבא דן קל וחומר בעצמו: מה רך פיסל את הקשה, דברי תורה, שקשה כברזל, על אחת כמה וכמה שיחקקו את לבי, שהוא בשר ודם! מיד חזר ללמוד תורה".

אם המים יכולים בעקביות ובנחישות לחדור גם לאבן הקשה, הרי שהתורה יכולה בוודאי לחדור למוחו הסגור.
הוא התעקש והצליח עד שהפך לתנא גדול שהעמיד 24,000 תלמידים. ישיבה גדולה בה למדו כל ענקי תבל וגדולי הדור.

ודווקא בשיא הצלחתו, לאחר עמל ויגיעה מופרכים ארע השבר הנורא, שבר שספק אם יש מי במקומו שהיו עומדים בו בגאון וצולחים אותו נכון.

בזמן קצר שבין פסח לל"ג בעומר, איבד רבי עקיבא במגפה נוראה את כל עשרים וארבעה אלף תלמידיו. "והיה העולם שמם" מה עשה רבי עקיבא באותה שעה? הסתגר בביתו? חזר לרעות צאן?

לא! במקום להתייאש. במקום לצווח ולבכות, במקום להיכנע, במקום לחזור בו מדרכו, במקום לערוך מלחמות, במקום לבקש לעצור ... נטל מקלו ותרמילו והלך לדרום הארץ, קיבץ שם חמישה תלמידים ופתח ישיבה מחדש. התלמידים שמצא באותה עת היו רבי מאיר, רבי יהודה, רבי יוסי, רבי שמעון בן יוחאי ורבי אלעזר בן שמוע.

חמישה תלמידים במקום 24,000! הלב מתפלץ, אבל הוא לא התייאש, התחיל מחדש. "והם הם העמידו תורה באותה שעה", כביטוי חז"ל. והם הם אלו שהעבירו את מסורת התורה מאותו דור והלאה!

שימו לב, כל התורה הענקית שיש בידינו כיום, כל ארון הספרים היהודי, הכל בזכות העקשנות והדבקות במטרה של רבי עקיבא, להרביץ תורה בישראל. לו חלילה היה מסתגר בביתו איש לא היה בא אליו בטענות. הוא שיכל 24,000 תלמידים, במגיפה נוראה, הוא נשאר האחרון , הוא היה יכול לומר, זאת גזירת שמים, כנראה שכך רוצים משמים, למה להתחיל מחדש? אבל רבי עקיבא ידע ולימד אותנו לדורות: תמיד יש הזדמנות שניה. צ'אנס שני.
והוא זכה, כל התורה כולה שיש לנו כיום היא בזכותו.

נחשון כחלוץ הראשון ורבי עקיבא כממשיך האחרון מלמדים אותנו כי אדם צריך להיות תמיד עם העיניים קדימה אל האופק, לא להרפות בדרכו אל המטרה אל המשימה הבאה... וגם אם נראה לו שהכל קורס מול עיניו, אל לו להתייאש אלא להתעודד ולהמשיך הלאה, וכפי שאמר הסנדלר הישיש לרבי ישראל מסלנט אבי תנועת המוסר: "כל זמן שהנר דולק עוד אפשר לתקן"

חג שמח
שבת שלום
וקיץ בריא יחד שבטי ישראל