אאא

השבוע יצאתי עם ארבעה מחברי, לפסגת הר בשומרון הצפוני. כאשר מגיעים ארבעה בני אדם מרקעים שונים לגמרי, יחד שבטי ישראל, כל אחד מייצג תפיסת עולם קצת שונה, בלשון המעטה... כך, כשהגענו יחד לראש ההר, כל אחד אמר משפט ראשוני משלו, והנה הם לפניכם:

הראשון פתח ואמר: "מה רבו מעשיך השם! תראו איזה יופי העננים, השמים הפרוסים לראשנו! והמשיך בלשון הנביא: כִּי אֶרְאֶה שָׁמֶיךָ מַעֲשֵׂי אֶצְבְּעֹתֶיךָ ...  ה' אֲדֹנֵינוּ מָה אַדִּיר שִׁמְךָ בְּכָל הָאָרֶץ אֲשֶׁר תְּנָה הוֹדְךָ עַל הַשָּׁמָיִם".

השני שעמד גם הוא באותה נקודה בהר המשיך ואמר: "ואוו! לא יאומן, איזו ראות טובה שיש מנקודת תצפית זו, מזווית זו רואים את  Zara  ומזווית זו רואים את  מקדונלד'ס. איך בא לי המבורגר, הרגע, כאן ועכשיו... ".

השלישי שעמד גם הוא באותו מקום כיוון ואמר: "תסתכלו טוב! מרחוק רואים את ארובות חברת החשמל בחדרה, לא יאומן איזו כמות זיהום אוויר הם מייצרות. ולמטה, תראו כמה לכלוך השאירו המטיילים, בזיון".

והאחרון ביקשך "תסובבו את הראש שמאלה...", והמשיך: "תראו תראו את  גדר ההפרדה נראית כמו מחנות עבודה כמו בית כלא. אחר כך עוד מתפלאים על הפיגועים, מה אתם מצפים מהם שיעשו?...".

לשם שינוי, הפעם  עמדתי מהצד ושתקתי, האזנתי היטב לארבעת המשפטים הרחוקים כל כך זה מזה, מרתק היה לראות כיצד הכל צפוי... בעצם כל אחד רואה בדיוק את מה שהוא החליט לראות מראש... במוחי עברה מחשבה, ברוח ההגדה שקראנו בשבוע שעבר, ולתת בהם סימנים, אולי כנגד ארבעה בנים... אבל במחשבה שניה לא רציתי ליפול בעצמי באותו פח של דעות קדומות... ולא רציתי למנוע מאף אחד את האופציה להימנות על הבן החכם. אז בחרתי דווקא להיזכר בפסקה שאומרים בפתיחה לאמירת פרקי אבות שהתחלנו לקרוא בשבת האחרונה: ועמך כולם צדיקים.

בימים אלו שבין פסח לשבועות, הדברים מקבלים משנה תוקף. כפי שחז"ל מלמדים אותנו את המסר ממותם הטראגי של תלמידי רבי עקיבא בתקופה זו, שאנו מתאבלים עליהם עד היום הזה. חשיבותה של הנהגת כבוד לזולת!

התורה נותנת מקום מרכזי לנושא של עשיית טוב עם הזולת, ולא רק במעשה, אלא גם בהתייחסות שבלב. זו היא זכות, מצווה וחובה.

ומכאן ההקשר לפרשת השבוע, אחת המצוות שמוזכרת בפרשתנו היא "בְּצֶדֶק תִּשְׁפֹּט עֲמִיתֶךָ", חכמים מבארים שהכוונה היא לדון לכף זכות. וכפי שנאמר בפרקי אבות: "הוי דן את כל האדם לכף זכות". כשאתה רואה את הזולת מבצע פעולה מסוימת שיכולה להתפרש בכמה אופנים, לחיוב או לשלילה, חובה עליך לדון אותו באור חיובי.

ובשים לב נראה כי כמעט לכל מעשה ניתן לייחס היבטים שונים ומגוונים, והאדם כביכול הוא ה'שופט' שנותן את המבט מצידו למעשה זולתו, והתורה מלמדת אותנו לטרוח ולראות את הטוב במעשה הזולת.

המבט הוויזואלי הינו שווה, אך הפרשנות היא שונה! כולם יכולים לעמוד באותו מקום ולראות את אותה תמונה, אך המסקנה של כל אחד תהיה שונה, לפעמים הפוכה לגמרי.

נכון, לפעמים בשביל לראות באור חיובי נראה כי צריך קצת לעקם את הראש... אך זו היא חובתנו, גם אם היא כרוכה בקושי מסוים. תופתעו לגלות בסופו של יום כי לא פעם הפרשנות שהייתה נראית מעוותת, התבררה דווקא כנכונה...

לסיום, ברוך השם, כעת זה כבר סופי, חובת עטיית מסכה במרחב הציבורי – בוטלה כמעט באופן מלא. ומכאן נחזור אל ההתייחסות החיובית, ואל ההשפעה החוזרת שלה באפקט המראה. ישנה עצה פרקטית, בדוקה ומנוסה, ומניסיון היא עובדת במאת האחוזים.

פשוט, לחייך! כשאתה מחייך, תראה מולך כמעט באוטומט – חיוך!

אנו יודעים את דברי החכם מכל אדם שקבע בספר משלי כי   "כַּמַּיִם הַפָּנִים לַפָּנִים כֵּן לֵב הָאָדָם לָאָדָם"   כאשר אתה אוהב את הזולת, הוא מחזיר לך אהבה. וכשאתה מחייך, השני מחזיר לך 'במזומן' – חיוך רחב! אפשר להתחיל בבית, לעבור למקום העבודה, ומשם גם למרחב הציבורי – שם כבר לא קיימת חובת עטיית מסכה...

הבה נסיר גם מעצמנו את ה'מסכות' השונות, ונחייך באופן טבעי ופשוט. כך יקל עלינו לראות את הכל באור חיובי.
אז סיכמנו? מורידים מסכות, מתחילים לחייך...