אאא

'לא נהגו כבוד זה בזה' – סיבה ח"ו למות?

בימי ספירת העומר מתאבלים על מותם של עשרים וארבעה אלף תלמידי רבי עקיבא, שנפטרו מפסח עד ל"ג בעומר:

“מפני שלא נהגו כבוד זה לזה האם עבור זה מתו עשרים וארבע אלף תלמידי חכמים?

ואולי, היה כאן משהו יותר מפגיעה וזלזול בשני...

הקב"ה מקפיד עם צדיקים - 'כחוט השערה', ורוצה שנאהב ונכבד כל יהודי, בלי קשר לרקע או מגזר, מעמד או רמת משכל ועוד.

ויש חיוב מיוחד, לשמור על כבודם של תלמידי חכמים.

מה החשיבות של - כבוד האדם?

כל אדם רגיש לפגיעה בכבודו, יותר מאשר לפגיעה בגופו או בכספו.

פגיעה כספית או פיזית קל יותר לתקן - מפגיעה בנפש.

מוהרנ”ת מסביר, שהכבוד הוא - לבוש הנפש.

הכבוד הוא - צורך חיוני לכל אדם באשר הוא, בכל גיל ומצב.

ולכן, פגיעה בכבודו של השני, גורמת:

פגיעה נפשית או ריגשית, שחמורה יותר, מכל - פגיעה אחרת!

הכבוד הוא – 'לבוש' הנפש:

ופגיעה בכבוד, היא - פגיעה בנפש!

הכבוד - ה'כלי' לתוכן הפנימי של האדם!

הכבוד הוא 'כלי' – למהות ולתוכן הפנימי שמחייה את האדם.

ובד"כ, החיות של האדם, מגיעה מהחכמה שקנה, כפי שכתוב:

"החכמה תחייה את בעליה".

לכל יהודי יש אות שהיא – 'חלק' בתורה

לכל יהודי יש - אות בתורה! שמיוחד רק לו - לנשמתו.

הנשמה של כל יהודי היא - 'כלי' לחלק מסויים בתורה, ולכן:

רק חיבור של שישים ריבו נשמות ישראל, יכול:

להכיל ולחבר את כל חלקי התורה – בשלמותה.

כשאתה שומר על כבוד חברך, אתה בעצם שומר על:

ה'חלק' בתורה שנמצא - בחברך!

רק שמירה על כבוד השני, מביא את כלל נשמות ישראל לשלמות, ויכולים לקבל את התורה: "כאיש אחד - בלב אחד"!

כבוד חברך, הוא – שלמות התורה שלך!

התורה שהאדם לומד, יכולה להיות שלמה, רק אם:

לא חסר בה, אף לא - אות אחת!

כשאתה מכבד את חברך, אתה שומר את  'חלקו' בתורה, וכך, גם – תורתך שלמה! ורק מי שמכבד ומייקר כל יהודי, יכול ל'קנות' את כל חלקי התורה.

תלמידי חכמים 'קונים' בעמל רב - חלק גדול בתורה, והם:

'כלי' ו'צינור' להעביר לכלל ישראל את תורתם, ולכן - יש להיזהר בכבודם.

מדוע צריך שכלל נשמות ישראל – יתחלקו בתורה?

התורה האירה במעמד הר סיני - ב'אור' עצום ורב, ו'אור' התורה כל כך גדול: שצריך 'כלי' גדול כדי להכיל ולשמור אותו.

ואומר מוהרנ"ת, שהקב"ה בחר לשמור את התורה:

ב'כלי' שהכי אהוב עליו: כל עם ישראל – כלל נשמות ישראל.

כלל נשמות ישראל מכל הדורות – נכחו במעמד הר סיני, ולכן:

לכל אחד מעם ישראל – יש חלק בתורה.

התנאי לקבלת התורה – אחדות!

התנאי לקבלת התורה היה האחדות בעם ישראל:

"כאיש אחד בלב אחד”, וזה התנאי - גם היום לקבלת התורה!

רק בצורה כזאת, כלל ישראל הם כ'כלים' ששלובים יחדיו, ויכולים:

לקבל ולהכיל את התורה בשלמות.

מה היה בדורו של רבי עקיבא?

רבי עקיבא היה בדורו ה'צינור' המרכזי להעברת התורה, ונוספו אליו  עשרים וארבעה אלף תלמידים, שהיו כ'צינורות' קטנים, וביחד הם:

היו צריכים להנחיל את התורה - לכלל ישראל.

תלמידי רבי עקיבא היו חייבים - לנהוג כבוד זה בזה, כי:

זאת הדרך היחידה, לשמור שה'חלק' בתורה של השני - לא יפגם.

כדי להעביר את התורה לעם ישראל, אסור שיהיה 'סדק' או 'פגם' באחד הצינורות – שמעביר את התורה.

ולכן, כל אחד חייב:

להכיר ולהאמין שה'חלק' בתורה של חברו – יקר וחשוב!

וזה מסביר את מה שאמרו חז"ל:

"לא נהגו כבוד זה בזה" – היה פגם דק ועדין בשמירה על כבוד השני ותורתו. דבר שחייב שיהיה, כדי לשמור ולשמר את התורה בשלמות, ומכאן:

זלזול בכבוד השני, גורם קלקול ב'צינור' - שמעביר את התורה!

כאשר לא נוהגים כבוד בשני, 'חלקו' בתורה - מסתלק ונאבד!

ניתן להבין מכאן, כמה תורה אבדה כשהסתלקו תלמידי רבי עקיבא:

אבדו עשרים וארבע אלף 'צינורות' - 'שהזרימו' תורה לעם ישראל.

 

נשארו חמישה תלמידים - 'צינורות'

לאחר המגיפה, נותרו לרבי עקיבא חמישה תלמידים, וכל התורה התחדשה על ידם, והארי שבחבורה היה - רבי שמעון בר יוחאי.

מוהרנ"ת מתייחס לאבל כאובדן, כחלל שיוצר 'חסר', תלמיד חכם או צדיק שנפטר, ’לוקח' עימו את התורה שלמד, ולכן, יש אובדן ואבלות, שהם ביטוי לחסר.

ה'חסר' מביא ליצירת - התקשרות חדשה

בלווית צדיק שנפטר - עם ישראל בוכה, ובהילולה – הוא שמח, מה ההבדל?

גם לאבל - יש גבול, לא מתאבלים בלי סוף, ודווקא האבלות:

יוצרת פתח לתקווה, חיבור והתקשרות חדשה עם 'יש' חדש.

האבלות יוצרת 'חלל' ומכריזה - מה 'חסר', וכשמודעים ל'חסר', גם מבינים שבקרוב יגיע - השלב הבא, והוא:

מציאת צינור מילוי חדש - לאור ושפע, לתקווה  ושמחה.

 

הילולת רשב"י – כי לא תשכח מפי זרעו!

• עשו לייק לעמוד הפייסבוק של 'כיכר השבת' ותישארו מעודכנים

מות תלמידי רבי עקיבא, השאיר חסר שהוא - זכרון לדורות:

חשיבות השמירה על כבודו של כל יהודי.

וכשפסקו למות תלמידי רבי עקיבא, אנו שמחים בהילולת רשב"י, וחוגגים את התקווה ואמונה:

שהתורה – לא תשכח לעולם!

והוא שאמר: "אנן בחביבותא תליא" אנו תלוים בחיבה ואהבה שיש בינינו.

רשב"י הכין 'כלים' להמשיך בתוכם את אור ה'אין' סוף, את האלוקות, וזה ספר הזוהר הקדוש, שבזכותו עתידים לצאת מהגלות.

היום יותר מתמיד, ניתן לראות:

כמה תורת רשב"י נגרסת בכל פה ולשון...