אאא

אחד המשפטים שהדור השני לשואה שמעו בלי סוף, היה המשפט "איך אתה מסוגל שלא לסיים את האוכל מהצלחת?! בשואה אנשים אכלו קליפות של תפוחי אדמה"... ואכן, בדור הקודם התייחסו כמעט בחרדת קודש לרעיון הכמעט מקודש של 'לסיים את האוכל בצלחת'. ילד שלא הסכים לסיים את הארוחה נחשב לילד מרדן, והורים בעלי ראיה חינוכית ראו חובה לעצמם להרגיל את הילד לרוקן את הצלחת עד תומה.

אך האם ההרגל הזה טומן בחובו מסר חינוכי בלבד, או שמא מדובר בהתייחסות שאיננה בהכרח חיובית?

"אני עד היום לא מסוגלת להשאיר צלחת מלאה", אומרת נעמה שסובלת ממשקל עודף. "אני חושבת שחלק גדול מהמשקל העודף שלי הצטבר בפעמים שבהם כבר הייתי שבעה, אך לא הייתי מסוגלת שלא לסיים את האוכל. הייתי דוחקת בעצמי להמשיך ולאכול עד שהצלחת תסתיים.

אני חושבת שאם ההורים שלי היו מרגילים אותי שלא לסיים את הצלחת, ולחשוב על "בל תשחית" של הגוף שלי לפני שהם חסים על האוכל שנזרק הייתי רזה יותר. אני ממש מתאמצת להרגיל את הילדים שלי שלא לסיים את האוכל. אני מציעה להם להשאיר מעט אוכל ולהתרגל ש'לא נורא' עם נשארו כמה פירורים", היא מספרת.

ואמנם, אפשר להבין את ההיגיון החינוכי של אותם הורים שרצו לחנך את ילדיהם לקחת אחריות, ואומרים להם מעין אמירה של: "החלטת שאתה ממלא את הצלחת - תעמוד בהתחייבות שלך ותסיים אותה".

אך מנגד - ניתן לראות גם באמירה הפוכה מסר חינוכי חשוב לא פחות: כשהורים מלמדים את הילד להשאיר את האוכל בצלחת, הם אומרים לו: "טעית, אך לא נורא. אומנם לקחת בטעות יותר אוכל ממה שאתה באמת מסוגל לאכול - אבל גם כשטועים עדיף שלא להתבצר מאחורי הטעות, ולהיות גמישים לשינויים כל הזמן".

אחת השיטות היעילות ביותר לצרכנות נבונה - פועלת בשיטה של "אל תסיים את הצלחת". על פי השיטה הזו, כשאתם מסיימים את הקניה וניגשים לשלם, תחשבו שוב על המוצרים שקניתם, ותקבלו החלטה מחודשת אלו מוצרים אתם באמת צריכים, והאם אתם מעוניינים לוותר על חלק מהמוצרים שדחפתם לעגלה. 

במקרים רבים תופתעו לגלות - שלמרות שכשעמדתם מול המדף המוצרים של 3+1 נראו חיוניים וכמעט קפצו מעצמם לתוך העגלה, כשאתם עומדים מול הקופה המוצרים האלו נראים מיותרים, יקרים, ואחת דינם להישלח לעגלת ההחזרות.

אז בין אם אתם מהאנשים שמעדיפים לעמוד מאחורי הבחירה הראשונית שלכם, ובין אם אתם מהאנשים שאוהבים לקבל החלטות מחדש בכל עת - היו מודעים ליתרונות ולחסרונות של השיטה.