אאא

יצא למישהו מכם לשמוע את הילד שלו רוטן וקורא:

"אימא, את לא אוהבת אותי!" אבא, אתה לא אוהב אותי!

יום אחד "זכיתי" לשמוע את המילים יוצאות מפיה של נכדתי הקטנה:

"אמא, את לא אוהבת אותי!" – רטנה כלפי אמה.

לאחר מכן שמעתי את האמא עונה: "בוודאי שאני אוהבת אותך! מה השאלה? את הבת שלי! את הילדה שלי!".

"לא יכול להיות שאת אוהבת אותי!" – התלוננה הילדה. "עובדה שכעסת עלי קודם!"

המשפט של הילדה תפס אותי כל כך חזק, עד שלא שמעתי את המשך השיחה.

האם כשכועסים על מישהו לא אוהבים אותו?

הלא זה בדיוק להפך. כשכועסים על מישהו זה סימן שממש ממש אוהבים אותו.

כשאיננו אוהבים מישהו – אנחנו רומסים אותו, דורכים עליו, משמידים אותו, מסלקים אותו מתחומנו.

דווקא התוכחה – היא סימן לאהבה.

כשלא אוהבים מישהו לא מנסים לתקן אותו, לסדר אותו, למתן אותו, להוכיח אותו.

פעמים רבות אנחנו נוטים לחשוב שמישהו כועס עלינו, סימן שהוא לא אוהב אותנו, וזה כל כך הפוך.

קראתי לאחרונה טור בעיתון ידוע שכתב מישהו אודות הפיגועים הרבים שאנו חווים לאחרונה.

אותו כותב כתב משפט שלא ממש אהבתי אותו.

הוא כתב שאנחנו לא מתנהגים כראוי זה לזה, ועוד בימי ספירת העומר, לכן ה' לא אוהב אותנו, ומעניש אותנו.

ואני הופתעתי: "האם באמת כך הדבר? האם באמת ה' לא אוהב אותנו? – חס ושלום! אנחנו אהובים תמיד אצל ה'. הוא אבינו, ואב אוהב את ילדיו תמיד.

נכון שהוא כועס ומעניש – אבל זה רק בגלל שאוהב אותנו. כל כך אוהב עד שאכפת לו מכול אחד ואחד מאתנו.

הוא מוכיח אותנו. הוא מזהיר אותנו, הוא מתאמץ בעבורנו, אבל לומר: "לא אוהב" זה הפך ממציאות ה'. הלא הוא זה שמלמד אותנו שתמיד יש מקום לסליחה ולמחילה, ומקבל את סליחתנו בכל עת. זה נקרא שלא אוהב?

בדרך זו אני רואה גם את יחסינו לאחינו ממגזרים אחרים, שאינם חושבים כמונו.

כולנו מצווים על: "ואהבת לרעך כמוך!" קל לנו לומר זאת, ואפילו לשיר את המילים הללו, אבל כל כך קשה לקיים אותן.

כולנו יודעים שזה כלל גדול בתורה ובכל זאת, ראו כמה קשה לנו לקיים זאת.

עם ישראל כל כך מפורד. זה בולט בעיקר כשמישהו פולש לכיסא לא לו, יושב על כס המלוכה, מנהל את המדינה, כשאין לו מנדטים לעשות זאת.

ואז כולנו מדברים נגד. מפליאים בו את מכותינו, מקטרים, מעליבים, משפילים, מגדפים, נוטרים, נוקמים, שונאים אותו ואת כל מי שסביבו.

נכון שגם הוא שונא אותנו שנאה תהומית. מנסה להרע לנו כל הזמן, לקצץ לנו בקצבאותינו, להעליב, לקנטר, להוריד מערכנו, להמעיט בכבודנו. נכון.

אבל, האם זה שהם שונאים אותנו, מתיר לנו לשנוא אותם?

ואהבת לרעך כמוך, זה לא לעצום את העיניים ולא לראות.

זה גם לא לאטום אזניים מבלי לשמוע.

זה לא לשבת בשקט מבלי לומר את אשר על ליבנו ועל שפתינו.

זה להבין שאחרים חוטאים, פושעים, יורדים לפעמים עד תהום.

ובכל זאת אנו אוהבים אותם.

לא את הדברים שלהם אנו אוהבים, אלא את הניצוץ היהודי שבכל אחד מהם.

נכון, אינך חושב כמותי, אתה אפילו מרחיק לכת מבחינתי, אבל אתה יהודי ואני מצווה לאהוב אותך.

אז אני כועס עליך, מאוד כועס, אפילו, אבל אני יחד עם זאת אוהב אותך.

אני אצא נגד מעשיך, נגד מה שאתה מייצג, נגד המהלכים שאתה מוביל, אבל יחד עם זאת, אקפיד לזכור שאינני שונא שלך, עלי לאהוב אותך, כמוני.

אני מלמדת תמיד בקורסים שלי להנחיית הורים ולזוגיות להפריד בין העושה למעשה.

נכון, הילד שלנו טעה, הפריע למורה בכיתה, הכה את אחיו, התחצף אלינו.

נכון, הוא פשע.

אבל הוא הילד שלי. ואני אוהב אותו.

את האדם אני אוהב, מהמעשה אני סולד.

וכשאני סולד מהמעשה, עלי להוכיח את הילד שעשה אותו,

והילד חייב להבין שרק אבא שאוהב – מוכיח, נכון?

כל עוד נמשיך לטעון נגד האחר, אבל יחד עם זאת נאהב אותו, יש סיכוי שהאחר יקבל את דברינו ויתייצב. ברגע שאנו נותנים לאחר להבין שהוא שנוא ומשוקץ, סיכוי רב שהוא לא יקשיב, לא יקבל, וישנא אותנו עוד יותר. כך נוצרות תנועות קיצוניות שאינן יודעות להתאחד.

ומי, כעמך ישראל, שיכול להתאחד תחת דגל אחד.  תחת דגל העם היהודי? אז בואו ננצל את האפשרות הזו ונשפוך אהבה רבה סביבנו, כי זהו כלל גדול בתורה.