אאא

ראש הממשלה נפתלי בנט משנה כיוון, תדמיתי ומעשי. מאז פרישת ח"כ עידית סילמן מהקואליציה וההבנה כי הממשלה בראשותו נמצאת על זמן שאול, בנט התעורר. הוא עזב את ניסיונות הגישור בין פוטין לזלנסקי (זוכרים אותם?), התמקד בנושאים מדיניים וביטחוניים דחופים (שלצערנו לא חסרים בתקופה האחרונה), אבל בעיקר - חזר להיות פוליטיקאי.

יו"ר ימינה אף פעם לא נחשב כפוליטיקאי דגול, כשבאמתחתו קיים גם כישלון העברת אחוז החסימה עם 'הימין החדש', וגם בממשלה הזו לא ניתן למנות אותו ברשימת המוחות החריפים המנהלים את הקואליציה כמו יאיר לפיד או זאב אלקין, אבל משהו בפרישת יו"ר הקואליציה שלו, עליה סמך, ניער אותו.

בשעות שלאחר פרישת סילמן, שהיו נראות כקץ ימי הממשלה, היו מי שהאשימו את בנט בהתנהלות פוליטית זחוחה. "כשנתניהו היה ראש הממשלה, עם כל הכוח והמפלגה הגדולה שלו, הוא הקפיד להיפגש עם כלל חברי הקואליציה, עד האחרון שבהם. הראה יחס. בנט, עם חמישה חברים בסיעה סך הכל, בקושי רואה את חברי הקואליציה שלו", אמר גורם מעורה בפרטים. ראש הממשלה שמע, ונראה שהקשיב.

ביום שישי האחרון יצאו מרחוב קפלן בירושלים, משכן משרד ראש הממשלה, שתי הודעות שמסמנות את אותו הכיוון: פרישת היועצת המדינית שמרית מאיר והדחת ח"כ יום טוב כלפון תמורת השבת מתן כהנא לחברות בכנסת. שתיהן אומרות: בנט חוזר ימינה.

עם הקמת הממשלה, בנט ניסה לנקות טיפה מעברו הדתי-מתנחלי. לא עוד מזכ"ל מועצת יש"ע, אלא מנהיג שמתרועע עם ראשי מדינות. הוא חשב, כמו כל שחקן במגרש הפוליטי, שהאסטרטגיה החדשה גם תביא אותו אל קהלים חדשים, להביא בוחרים חדשים במקום אלו שהלכו עם הקמת הממשלה.

באופן לא רשמי, זו הייתה גם אחת הסיבות להחלטת בנט למנות את מאיר, אז פרשנית מוערכת לענייני ערבים, שאיננה דתייה. מאיר מונתה להיות היועצת המדינית אבל שימשה גם להתייעצויות פוליטיות, כאשר המטרה הייתה להביא בוחרים מיש עתיד, כחול לבן וישראל ביתנו. יש שיאמרו אף להחליף את בוחרי ימינה בבחירות האחרונות בבוחרים הללו. ואכן, בנט התנהל כאיש מפלגת מרכז כמעט בכל צעד: לא רוצה הסדר מדיני, אבל אומר "הגדה המערבית"; אומר שיפעל ביד קשה נגד הטרור, אבל במקביל לא מונע הקלות כלכליות לפלסטינים.

ואז, אחרי כעשרה חודשים שבנט חישב מסלול מחדש, באה סילמן והשיבה אותו לנקודת ההתחלה, עם פרישה שמקורה ביחסי הדת והמדינה, אחרי ביקורת רבה על צעדי כהנא במשרד לשירותי דת ועל החלטות שרים אחרים.

באותו הרגע, בנט התחיל לחשוב בחירות, ובחישוב כזה נעים על שני צירים: הווה ועתיד. מטרתו הראשונה של בנט היא להישאר בשלטון גם אם הכנסת מתפזרת וישראל תצא לבחירות, ולא להעביר את השרביט לאחיו, יאיר לפיד. כדי להגיע לשם, צריך לשמור על קו ימני כדי לדחוק את רע"מ אל מעבר לקצה. במצב כזה, לו יש סיכויים לא מעטים, בו וואליד טאהא או מאזן גנאים אומרים "עד כאן", בנט נשאר ראש הממשלה ולפיד נותר החליפי.

• עשו לייק לעמוד הפייסבוק של 'חדשות' ותישארו מעודכנים

מטרתו השנייה, ניתוח עתידו הפוליטי, מובילה את בנט להסתכל על יריביו על קולות המרכז, כפי שהוזכרו למעלה: יאיר לפיד, בני גנץ ואביגדור ליברמן. יש לציין כי גם ששת המנדטים שבחרו בתקווה חדשה נכנסים לרשימה הזו, אבל בימינה רואים בהם בעלי תפיסה פוליטית כמעט זהה לימינה הנוכחית.

בניתוח כזה מסתכלים על סקרי עומק, שבוחנים לא רק את עמודת המנדטים אלא את מידת הפופולריות, ושם, איך נאמר, בנט בבעיה: לפיד זוכה למיתוג של מנהיג המרכז-שמאל בזכות הממשלה שהקים בדרך מתוחכמת מאוד; גנץ הוא השר עם אחוזי התמיכה הגבוהים ביותר בממשלה ואפילו עם פוטנציאל להגדיל את כוחו; ליברמן אמנם נחשב פחות אהוד, אבל בחברה הרוסית זוכה לתמיכה גבוהה במיוחד. בעצם, אם נצטרך לשטח את זה מבחינה גיאוגרפית ולא רק פוליטית: בנט רואה שהמרכז, זה שגר בתל אביב, רעננה וסביבותיהן, לא מספיק איתו - לא ברמה שניתן לבנות עליה למסע בחירות שיהיה מכפיש במיוחד עבורו ועבור מפלגתו.

הניתוח הזה הביא את בנט להחליט: שוברים ימינה. התנהלותו בשבועיים האחרונים יכולה לדבר בעד עצמה: ח"כ ממפלגתו, יום טוב כלפון, עלה להר הבית ביום העצמאות ואף פרסם זאת פומבית (אח"כ נטען שרע"מ דרשה את פיטוריו בעקבות המהלך, אבל בשני הצדדים מכחישים זאת); בנט דיבר בכל הזדמנות על "הריבונות הישראלית בירושלים", בדרך שנדמה היה שמטרתה להכניס למנסור עבאס אצבע בעין; אח"כ בחר ראש הממשלה את האגף הימני בלשכתו, זה של ראש הסגל טל גן צבי ומזכיר הממשלה שלום שלמה, שהולכים איתו כברת דרך ארוכת שנים, על פני שמרית מאיר אשת המרכז; הודעה כי יגיע להתנחלות אלקנה, לראשונה מאז נכנס לתפקידו; והבוקר, וגם זה מהלך שיש לשים עליו את הדעת: הודעת שרת הפנים איילת שקד, שלדברי גורמים בימינה נכתבה בהסכמה ובהתאמה עם ראש הממשלה בנט, על התנגדות מוחלטת לחוק השוויון, תיקון חוק הלאום וחוקי הנאשם, אותם ניתן לכנות "חוקי בלימת נתניהו", חרף תמיכת כמעט כל מפלגות הקואליציה.

המהלכים הללו ברי שינוי ותלויים בכמה ענן הבחירות מעל הכנסת סמיך ושחרחר וייתכן כי נראה את בנט "שב ומתמרכז", אבל נכון לעת עתה בנט מנסה לגייס אליו בוחרים ימניים שמעריכים את הצעד בו בחר לנקוט, שמטרתו הייתה לבלום את רצף הבחירות הבלתי נגמר, שיצר שיתוק שלטוני משמעותי. השאלה אם הדבר הזה יכול להחזיק, והאם ימינה אכן תוכל לרוץ לבדה גם בבחירות הבאות. בהינתן שהתשובה על כך לא ברורה כלל, ניתן להבין כמה מצבו של בנט מסובך גם בימים אלו, שממשלתו עדיין חיה וקיימת.