אאא

השבוע נתחיל את הספר הרביעי מתוך החמשה חומשי תורה, "ספר במדבר".

הפרשה - פרשת במדבר - פותחת במפקד אוכלוסין, מנין בני ישראל. על שם זה נקרא כל ספר במדבר בשם חומש הפקודים".

ללמדך, שהספירה - מנין בני ישראל - היא כל כך חשובה ומהותית, עד כדי כך שהיא מלווה אותנו ספר שלם.

ראוי לשים לב שיש בפרשתנו שני מניינים, האחד מנין בני ישראל, והשני מנין בני לוי. ולא הרי זה כהרי זה, מנין בני ישראל הוא רק ליוצאי צבא החל מגיל 20 (ועד גיל 60), שבט לוי לעומתם נמנים מגיל חודש. כפי שנעמוד על כך בהמשך.

אך לפני הכל: מה בעצם כ"כ חשוב בספירה?

קשה יותר: וכי הקב"ה לא יודע את מנין בני ישראל לפני המפקד?

אדרבה: כאשר הקב"ה ציוה את משה למנות את שבט לוי מגיל חודש, "אמר משה לפני הקב"ה: היאך אני נכנס לתוך אהליהם לדעת מנין יונקיהם? אמר לו הקב"ה: עשה אתה את שלך ואני אעשה את שלי. הלך משה ועמד על פתח האהל והשכינה מקדמת לפניו, ובת קול יוצאת מן האהל ואומרת כך וכך תינוקות יש באהל זה, לכך נאמר על פי ה'" (רש"י ג.טז.)

הוי אומר הקב"ה יודע גם יודע כמה מנין בני ישראל, אז למה ציוה את משה לספור אותנו?

מבאר הרבי מליובאוויטש:

הקב"ה סופר אותנו, לא כדי שהוא ידע כמה אנחנו, אלא כדי שאנחנו נדע שסופרים אותנו.

הסלנג בעיברית אומר: "אני לא סופר אותך", ולהיפך: "אני סופר אותך".

המשמעות של הסלנג לקוחה מן ההלכה "דבר שבמנין לא בטל", דבר שעומד למפקד ומספור הוא מעיד על חשיבות הדבר.

הקב"ה רצה להודיע לנו את חיבתו כלפינו, ועל כן הוא ציוה לספור אותנו, שנדע ש"הוא - הקב"ה - סופר אותנו", אנחנו חשובים לפניו יתברך.

מכאן נעבור למנין שבט לוי:

בעוד שמנין בני ישראל הוא "מבן עשרים שנה ומעלה כל יוצא צבא בישראל" (א.ג.), מנין שבט לוי "כל זכר מבן חודש ומעלה תפקדם" (ג.טו.).

למה ומדוע?

מה בעצם יוצר את ההבדל?

ואם כבר סופרים תינוקות, למה רק מגיל חודש?

רש"י על אתר מציין: "משיצא מכלל נפלים", עד גיל חודש התינוק עדין נחשב "נפל" (בעבר מתו הרבה תינוקות בחודש הראשון של חייהם) ולכן לא סופרים אותו. בחלוף חודש מן הלידה הילד בר-קיימא ואז סופרים אותו.

וכאן ממשיך רש"י ומציין: "משיצא מכלל נפלים הוא נמנה ליקרא משמרת הקודש". וממשיך רש"י: "אמר ר' יהודה ברבי שלום למוד הוא אותו השבט להיות נמנה מן הבטן, שנאמר (במד' כו, כט) אשר ילדה אותה ללוי במצרים, עם כניסתה בפתח מצרים ילדה אותה. ונמנית בשבעים נפש, שכשאתה מונה חשבונם לא תמצאם אלא שבעים חסר אחת, והיא השלימה את המנין".

הרבי נעמד על דברי רש"י אלו, ולאחרי דיון ארוך בדברים (לפחות 15 שאלות ודיוקים) מגיע הרבי למסקנה, כך:

מנין בני ישראל הוא שסופרים את "יוצאי הצבא" היינו בעלי תפקידים, אך שבט לוי בהיותם "מסביב לאוהל מועד יחנו" בעצם מציאותם הרי הם "שומרי משמרת הקודש" ולכן מצד הענין היה מקום לספור אותם "מן הבטן" (רק בעיה טכנית, שהתינוק "נפל" מונעת מלספור אותו).

והמסקנה הכי חשובה לימינו אנו:

נמצאים אנו בארץ הקודש, במלחמה על הבית. האויבים הם מבחוץ (איראן חיזבאללה וגרורותיהם) ומבפנים (ערבים עם או בלי ת.ז. כחולה, ועד לכל מיני יפי נפש שמשתפים איתם פעולה לבושתנו ולחרפתינו).

• עשו לייק לעמוד הפייסבוק של 'כיכר השבת' ותישארו מעודכנים

אנו, עם ישראל עם הקודש, בעצם מציאותינו בארץ הקודש, שומרים אנו על קדושתה.

כל ילד יהודי שמצפיע לאויר העולם הרי הוא חיל בצבאות ה', ואם הוא נולד ומתגורר בארץ הקודש - נוסף על היותו חיל - הרי הוא "שומר משמרת הקודש". אמנם יש את החיילים לובשי המדים המגנים (באופן אקטיבי) עם נשק על ארץ הקודש, אך בתמונה הכוללת של המאבק, כל ילד יהודי נוסף הוא "שומר משמרת הקודש". (כמו שבצבא יש את הלוחמים בחזית, ויש את הש. ג. ששומר בשער המחנה, אלו שומרים באופן אקטיבי ואלו באופן פאסיבי מסויים).

זאת עלינו להבין: את המערכה על שלימות הארץ, את המערכה על חוק הגיור כהלכה, את המערכה על צביונה היהודי של ארץ הקודש, תכריע הרחם של האמא היהודייה ("אַ אִידִישֶע מַאמֶע").

הניצחון בא יבוא, השאלה כמה נצטרך לסבול בדרך, עד שהרוב היהודי יכריע את המאבק… אי לכך שֹוּמה עלינו להפרות ולהרבות את עם ישראל כמה שיותר.

כאשר אנו שומעים ר"ל פיגוע שקוטף יהודי מאיתנו, אנו מצטערים עד מאוד. זה אכן נורא ואיום, אך מתוך האבל והזעזוע הזה עלינו לצאת למלחמה כיהודים כפי שהתורה העידה הכריזה ופסקה עלינו "כאשר יענו אותו, כן ירבה וכן יפרוץ".

לע"נ אבי מורי, ר' אליהו ב"ר אשר.

לתגובות והארות:

[email protected]