אאא

עם ישראל חוגג את יום ירושלים, חמישים וחמש שנים לתום מלחמת ששת הימים - שחרור הכותל המערבי שריד בית מקדשינו, מערת המכפלה, קבר יוסף, משכן שילה ושאר המקומות הקדושים.

על קדושת הכותל המערבי כתב דוד המלך ע"ה בשיר השירים (ב ט): "הִנֵּה זֶה עוֹמֵד אַחַר כָּתְלֵנוּ", מבארים חז"ל: "אחר כותל מערבי של בית-המקדש, שנשבע לו הקדוש ברוך הוא שאינו חרב לעולם"  (שיר השירים רבה, ב, ט, ד).

בשנים האחרונות הציבור החרדי והדתי נאבק בארגונים שרוצים לחלל את הכותל המערבי בתפילה על פי מנהגי הרפורמים והקונסרבטיבים. הללו רוצים שנשים יתפללו ויקראו בתורה, ואף הגדילו לדרוש שיוכלו להתפלל במעורב ברחבת הכותל המערבי רחמנה ליצלן. גדולי ישראל נאבקים בהם ובדרכם הפסולה, ובנות בית יעקב נשלחות לרחבת הנשים, כדי שבגופן יחסמו את נשות הכותל לבל יוכלו להגיע ולהתקרב לכותל ולחלל את קדושתו.

רבים סבורים בטעות שהמאבקים ברפורמים, קונסרבטיבים, ונשות הכותל, צצו רק בשנים האחרונות. ספר 'קדושה בעין הסערה' (פרופ' קובי כהן-הטב ופרופ' דורון בר בהוצאת מאגנס תשפ"ב), חושף על מאבק עשרות שנים של התנועה הרפורמית והקונסרבטיבית שכבר שנה לאחר מלחמת ששת הימים (!), חפצו הללו להגיע ולהתפלל בכותל כמנהגם הפסול רח"ל.

בתאריך כ"ו באייר תשכ"ח (24 במאי 1968) כשנה לאחר סיום מלחמת ששת הימים, פנו נציגי הרפורמים לשר הדתות וביקשו ממנו את אישור משרדו לקיים כחודש לאחר מכן תפילה חגיגית בכותל המערבי.

פרופ' דורון בָּר ופרופ' קובי כהן-הטב כותבים:

"ראשי התנועה, אשר נסחפו גם הם ברגשות העזים שמילאו את העולם היהודי בתקופה זו כלפי מדינת ישראל וכלפי הניצחון שהושג במלחמה, הרגישו רצון עז להתכנס בירושלים המאוחדת". (קדושה בעין הסערה עמ' 173).

בימינו, במאבקים הפוליטיים בין חברי הכנסת החרדים לבין נציגי הרפורמים, מדגישים שוב ושוב, שהתנועה הרפורמית אין לה כל קשר לארץ ישראל, ולכותל המערבי. לטענתם הרפורמים מחקו מסידור התפילה את ירושלים, ציון, ובית המקדש. המעניין שדעה זו מקבלת חיזוק מספר 'קדושת בעין הסערה' שכתבו ההיסטוריונים פרופ' דורון בָּר ופרופ' קובי כהן-הטב, וכך כתבו השנים:

"עלייה לרגל למקומות קדושים ותפילה בהם, ובכותל המערבי בכלל זה, לא תפסו חלק גדול בתפיסת העולם הדתית של הרפורמים, חברי התנועה. מבחינה היסטורית דחו ראשי התנועה עד המחצית השנייה של שנות השלושים של המאה העשרים את מאמצי התנועה הציונית לייסד בית לאומי בארץ ישראל ולא היה להם קשר מיוחד עם ארץ ישראל".

עוד כתבו פרופ' דורון בָּר ופרופ' קובי כהן-הטב: "בוועידתם בקולומבוס אוהיו בשנת 1937 אמנם הכירה לראשונה התנועה הרפורמית האמריקאית בחשיבות הלאומיות היהודית ובזכותו של העם היהודי לבנות "מולדת יהודית" ו"מרכז רוחני בארץ ישראל", וקבעה כי ישנה חובה לסייע בבניין ארץ ישראל, אך לקשר לארץ ישראל לא הייתה משמעות דתית, אלא ציונית ולאומית דווקא. בתקופה זו אמנם הוקמו כמה קהילות רפורמיות בערים המרכזיות בארץ ישראל, אך אלו לא טיפחו כל קשר מיוחד למקומות הקדושים, כל שכן לכותל המערבי. גם לאחר קום המדינה, בימי חלוקת ירושלים בשנים 1948–1967, איננו שומעים על טיפוח יחס מיוחד כלפי המקום, בשונה מחלקים אחרים בציבור היהודי במדינה שעקבו אחר המתרחש שם וערגו לאפשרות של תפילה עתידית בכותל המערבי".

משרד הדתות דחה בתוקף את בקשתם של הרפורמים להתפלל מול הכותל המערבי. הוא הסביר כי "חוק בל יעבור הוא שגברים ונשים יתפללו יחד ליד הכותל".  

הרב דב פרלא, מנהל המחלקה למקומות קדושים במשרד הדתות כתב כי הרבנות הראשית והרבנים הראשיים הם שאוסרים תפילה בצוותא ליד הכותל המערבי, והוסיף כי משרד הדתות מציע שהרפורמים יקיימו את תפילתם בחלק העליון והמרוחק של רחבת הכותל המערבי.

ספר 'קדושת בעין סערה' (מאגנס תשפ''ב) דן במאבקים בכותל המערבי מאז מלחמת ששת הימים (צילום: ישראל שפירא)
ספר 'קדושת בעין סערה' (מאגנס תשפ"ב) דן במאבקים בכותל המערבי מאז מלחמת ששת הימים (צילום: ישראל שפירא)

הידיעה שמשרד הדתות אוסר על תפילה מול הכותל המערבי התפשטה בין ראשי הקהילות הרפורמיות בעולם ועוררה סערה גדולה. מוריס אייזנדראת, מראשי הרפורמים בארצות הברית, הצהיר: "ככל היהודים, אנו סבורים שהכותל המערבי הוא האתר הקדוש ביותר לעם היהודי. אולם הכותל אינו רכושה של קבוצה אחת בעם היהודי. הוא שייך לכולנו".

בקשת הרפורמים הפכה עד מהרה לנושא לדיון ציבורי בישראל ולוויכוח פוליטי סוער, לאחר שחבר הכנסת אורי אבנרי ממפלגת "העולם הזה – כוח חדש" העלה לסדר היום של הכנסת את "כוונת משרד הדתות למנוע תפילה של יהודים רפורמים ליד הכותל".

שר הדתות זרח ורהפטיג מהמפד"ל הוא שהשיב לטענותיו של אבנרי, ואישר את מה שפקידי משרדו ענו לרפורמים: סדרי התפילה על יד הכותל המערבי נקבעו מיד לאחר מלחמת ששת הימים בידי הרבנים הראשיים והרבנות הראשית ואין לשנותם. הוא ציטט מהתלמוד הירושלמי, מהתלמוד הבבלי, מהתוספתא, ואף את פלאוויוס יוספוס, שלפיהם תפילה מעורבת אסורה לפי ההלכה, וטען כי בבית המקדש ובהר הבית הקפידו על הפרדה זו הקפדה יתרה.

ורהפטיג הקריא מדברי הרב צבי יהודה קוק, ראש ישיבת מרכז הרב, שפסק כי "טבעי הוא שבמקום שבו בא אדם להתייחד עם בוראו, יסיר מעל ידו כל הגירויים של אשה וקסמיה", והזכיר את המאבק על העמדת המחיצה ברחבת הכותל המערבי בתקופת המנדט. בקשת הרפורמים לתפילה מעורבת, הסביר, יש בה משום חילול קדושת המקום, והיא אף עלולה לגרום להתנגשויות עם המתפללים שם, והציע להסיר את הצעת אבנרי מעל סדר היום.

בשל לחץ כבד שהופעל על ורהפטיג הוא הסכים להעביר את נושא תפילת הרפורמים לדיון בוועדת הכנסת כדי שהיא תחליט על המשך הטיפול בה, ולא דחה אותה על הסף (!).

הסכמה זו עוררה סערה מחודשת, והדיון במליאה החריף. שלוחה דרבנן הרב שלמה לורנץ טען מעל הדוכן כי פירוש ההסכמה להעביר את הדיון בנושא לוועדת הכנסת הוא שבית המחוקקים יקבל את האחריות להחליט בנושא הלכתי מובהק. הוא טען כי "אילו הציע מישהו להתפלל במסגד עומר [כיפת הסלע] בנעלים, בניגוד למסורת האסלאם, הרי הייתם רואים בכך פגיעה [...] מדוע לא תתחשבו ברגשותיהם של יהודים שומרי משמרת-הקודש כמו שאתם מבקשים להתחשב ברפורמיסטים, שונאי ציון המובהקים, שמחקו את שם ציון מתפילותיהם".

בסיומו של דיון שפילג את הקואליציה והאופוזיציה כאחד החליטה הכנסת להעביר לדיון בוועדתה את ההצעה לסדר היום של אבנרי. שר הדתות המפדלניק ורהפטיג התראיין והסביר באריכות את עמדתו בנוגע לאיסור התפילה המעורבת בכותל ואת הסכמתו להעביר את הנושא לדיון בוועדת הכנסת, אך חברי כנסת החרדים הגדירו את מהלכו כ"כניעה".

שר הדתות ח''כ זרח ורהפטיג, מסיעת המפד''ל (צילום: לע''מ)
שר הדתות ח"כ זרח ורהפטיג, מסיעת המפד"ל (צילום: לע"מ)
הגדלה

עורך "שערים", עיתונה של מפלגת פועלי אגודת ישראל, כתב כי "קדושתו של הכותל אינה מוטלת בספק ולא היא טעונה הבהרה מצד הכנסת. מה שאנו דורשים להצהיר הוא האם הכנסת מוכנה להבטיח יחס מכובד וראוי לשמו למקומות הקדושים לנו. או שהיא תמשיך להתעלם מחובתה זו? האם חופש דתי במדינת ישראל יהיה קיים במשמעותו הנכונה רק לגבי המקומות הקדושים לנצרות ולאיסלם או גם למקומות הקדושים ליהדות?"[1]

עיתון "המודיע" האגודאי היה חריף אף יותר: "תביעתם של קומץ הרפורמים במדינה לאפשר להם הפגנה של "תפלה", על יד הכותל המערבי בצורה מעורבת של אנשים ונשים, איננה אלא רשעות סתם ללא כל הצדקה אפילו אליבא דרפורמים, ותמיכתם של הכנענים מסוגו של אבנרי וחבריו בכנסת שנחלצו לעזרתם של חצי תריסר הרפורמים המקיימים כאן את ועידתם "העולמית", היא נפשעת ומחפירה. אנו מוכנים ללא כל היסוס להשאיר את הרפורמה במקום בו היא נמצאת, ואנו מאחלים לקיבוץ היהודי האמריקאי שיקיא גם מתוכו את הרפורמה. אנחנו איננו זקוקים לחלאה זו, יש לנו מספיק בעיות עם המגמות החילוניות, יש לנו מאבק בלתי פוסק עם המחנה החילוני בכל השטחים ואין אנו מצפים למאבק עם מחנה אנטי דתי ואנטי ישראלי חדש שלדעתנו הוא גרוע ומרושע יותר מן המחנה החילוני על כל זרמיו.[2]

כותב נוסף ב"המודיע" קבע כי: "בשבילם [הרפורמים] אין זה אלא אתר היסטורי בלבד, אין בין הכותל לבין הפירמידות (להבדיל) ולא כלום, וכשם שהם עומדים פעורי פה בראותם את המבנים האטרוסקיים שבמקסיקו, באותן עיניים הם מסתכלים על הכותל הגבוה הזה שעשבים עלו בלחייו, שאין עליו שום ציור ושום כתובת עתיקה, רק אבנים גדולות בלבד, מהן כמה וכמה שבורות. הם, מבחינתם צודקים בהחלט, למה לא יבואו לכותל ביחד עם נשותיהם ופילגשיהם, גם למקומות אחרים הם באים בליווי הנשים, בשום מקום לא אמרו להם שיש להפריד בין הגברים והנשים, ואמנם אין צורך בכך בכל מקום, אתר היסטורי אחר. והם הרי אינם מאמינים כי לכותל המערבי יש קדושה כלשהי, הואיל ואין הם מאמינים בקדושת המקדש, לא בקדושת הארץ, ולא בקדושת התורה ולא בנצחיות העם היהודי".[3]

הרולד אושלג מניו יורק זעם על ההחלטה, והתלונן שהוא ואשתו מורשים להתפלל במרחק 25 מטר מהכותל במקום "שהנוצרים מורשים להתפלל".

למרות שהמפדלניק ורהפטיג ע"פ חברי הכנסת החרדים לא עשה די למנוע בכנסת את הדיון על הרפורמים והכותל, עיתון הבית של המפד"ל – הצופה איים בהפגנות על קדושת הכותל, וכך כתב א"ז בן-מם כי "עם ישראל לא יסכים עם חילול שם קדשו ויגן על כבודו בגופו ובכל כוח שבידו ולא יתן לחללו".[4]

אהרן שמיר כתב ב"ידיעות אחרונות" כי יש לסרב לבקשתם של הרפורמים כדי למנוע מלחמת אחים. "אין ספק שיתחוללו מהומות, כי היהדות החרדית תראה בכך מלחמת מצווה ותהיה מוכנה 'לעלות על המוקד בקידוש השם'. אינני סבור, שלגבי היהדות הרפורמית התפילה המעורבת היא עקרון כה נשגב, שכדאי לה 'לעלות על הבאריקדות' בגללו".[5]

בהתקרב מועד התפילה המתוכנן נערכה המשטרה לפריצתם של עימותים קשים. פשקווילים נתלו בחוצות השכונות החרדיות ומודעות בעיתונות החרדית מטעם "המעוררים" קראו "לקדם פני הרעה, ובני הישיבות יתאספו לאמירת תהילים להפריע למהלך ה'פולחן', לא נרשה שברנשים שכופרים בתורה שבע"פ יטמאו את מקום מקדשינו".[6]

"הצופה" כתב: "הכותל המערבי, שריד בית בחירתנו, איננו אטראקציה ארכיאולוגית־בידורית, איננו, להבדיל אלפי הבדלות, מעין אקרופוליס היווני, הקולוסיאום הרומי או הפיראמידות של מצרים, שתיירים פעורי־פה ועמוס צלמניות עומדים שם מתמוגגים, זוללים שוקולאדה ומנציחים-מצלמים ללא הרף את ה"מעמד ההיסטורי" יחד עם נשותיהם ו"נערותיהם". הכותל המערבי הוא כותל הדמעות, לא בדרך המליצה ולא ככותרת מגרה ל"מאגאזינים" מצויירים, אלא נאד הדמעות, הבכיות והאנחות של העם במשך שנות אלפים, של העם, שתפילתו השתפכותו בפיו בכל חגיו ומועדיו, ש"גלינו מארצנו ונתרחקנו מעל אדמתנו [...] ואין אנחנו יכולים לעשות חובותינו בבית בחירתך". ומתחנן הוא לפני צור ישראל וגואלו, ש"תשוב ותרחם עלינו ועל מקדשך ברחמיך הרבים, ותבנהו מהרה ותגדל כבודו [...] והביאנו לציון עירך ברינה ולירושלים בית מקדשך בשמחת עולם", והכל וכל זה אך ורק לשם המטרה האחת והיעוד היחיד והמיוחד: "גלה כבוד מלכותך עלינו מהרה והופע והינשא עלינו לעיני כל חי".[7]

יום לפני התפילה המתוכננת של הרפורמים, קיבלו הללו החלטה שלא לקיים את התפילה. בבוקר יום התפילה המיועדת הם הודיעו לראש הממשלה כאשר ביקרו בלשכתו על החלטתם זו. "מכיוון שיסודות בלתי אחראיים מאיימים להפריע, ולמנוע בגופם את התפילה המתוכננת ועל ידי כך עלולים הם לסכן את שלום ירושלים היקר לנו מכל יקר, החלטנו להימנע, לעת עתה, מעריכת תפילה עד היום בו לא יפריעו לנו לנהוג על פי עיקרון חופש הדת והמצפון הכלול במגילת העצמאות של מדינת ישראל".[8]

המאבק בכותל הלך ודעך בשנים שלאחר מכן. בראש חודש טבת תשמ"ט (9 בדצמבר 1988) קבוצת נשים ניסו להתפלל בעזרת הנשים שברחבת הכותל המערבי כשהן עטופות בטלית וקוראות בקול בספר תורה. כוונתן הייתה לקיים מעתה והלאה תפילת נשים שם בכל ראש חודש. כאשר הגיעה קבוצה זו לכותל המערבי נמנעה תפילתן בכוח, וברגע שהחלו בתפילה נקטו כלפיהן מתפללות ומתפללים אחרים אלימות רבה.

לקראת ראש חודש אדר א' תשמ"ט הודיעה קבוצת הנשים למשטרה על כוונתן להתפלל ליד הכותל המערבי, אולם גם במהלך תפילה זו הפריעו מתפללות ומתפללים אחרים לתפילתן ורבים קיללו אותם, חטפו מהן את סידורי התפילה, השליכו עליהן חפצים ואף הכו אותן.

בעקבות האירועים הללו נפגשו הנשים עם הרב מאיר יהודה גץ רב הכותל המערבי, ולקראת תענית אסתר של אותה השנה הן הגיעו אתו להסדר שקבע שהנשים יתפללו ליד הכותל המערבי בלי טליתות ובלי ספרי תורה. אלא שלמרות סיכומים מוקדמים אלו הפכה התפילה לסוערת במיוחד והמחאות נגד נשות הכותל ברחבה יצאו משליטה. המשטרה החליטה לפזר חלק מהמתפללים האחרים באמצעות גז מדמיע. תוצאת האירועים הייתה שהרב גץ אסר על נשות הכותל להתפלל שם כשהן עטופות בטלית וקוראות בספר התורה.

לאחר כמה מאבקים, נחתם הסכם בו סוכם שחברי וחברות התנועה הקונסרבטיבית יוכלו להתפלל באזור קשת רובינסון. עם חתימת ההסכם פרסם אהוד בנדל, נשיא התנועה הקונסרבטיבית, הודעה לעיתונות בה טען שזה: "יום גדול בקידום המאבק למען פלורליזם דתי בישראל, יום בו גם הרשות המבצעת – הממשלה וגם הרשות השופטת – בג"ץ, מקבלים את העיקרון שלפיו יש לכל היהודים הזכות להתפלל במקום הקדוש ביותר לעם ישראל, ע"פ מנהגם".

ההסכם שנחתם בין מדינת ישראל לתנועה הקונסרבטיבית נתקל בביקורת חריפה הן מצד נשות הכותל והן מצד התנועה הרפורמית שהבליטה את "הכניעה המבישה" של הקונסרבטיבים.

מאז ועד היום, מידי חודש בחודשו נערך ניסיון של חילול הכותל המערבי על ידי קבוצות אלו, וגדולי ישראל ושלוחיהם נאבקים כנגד הכוונה לחלל את קדושת הכותל המערבי שריד בית מקדשינו.

• • •

[1] "חופש דתי – מהו?" שערים, 21.6.1968.

[2] ש' פרידמן, "עוצו עצה ותופר", המודיע, 25.6.1968.

[3] מ' אפל, '"הריפורמים והכותל", המודיע, 26.6.1968.

[4] א"ז בן-מם, "קדושת הכותל המערבי", הצופה, 27.6.1968.

[5] אהרן שמיר, "מלחמת אחים ליד הכותל?" ידיעות אחרונות, 28.6.1968.

[6] י' זילברג, "נגד תפילת הריפורמים", המודיע, 23.6.1968.

[7] רפאל חסמן, "אל נא תרעו", הצופה, 3.7.1968.

[8] אמ"י, ג-6423-12, פנייה מהוועדה המיוחדת של האיגוד העולמי ליהדות מתקדמת, ללא תאריך.

  • לתגובות, הערות, הארות, וכן לשליחת חומרים, מסמכים, ורעיונות למאמרים העוסקים בתחום היסטוריה יהודית, נא לפנות לכתובת אימייל: [email protected]