אאא

החיים מזמנים לנו זמנים מגוונים ומיוחדים, חלקם שמחים יותר וחלקם פחות, רגעים של רגש של אושר, של בכי וגם של כאב, אבל ישנם רגעים שהאדם חש שהעולם חרב עליו, שמשפל נקודה שכזו לא ניתן להמשיך, בעיקר כאשר זה מלווה בתודעה ציבורית, אם האירוע הוא פרטי אז הכאב הוא פרטי, ככל שהוא ברבים וקשור לאנשים נוספים הריפוי שלו מצריך כוחות נפש גדולים יותר.

כל רגע שכזה טומן בתוכו הזדמנות מיוחדת להתפתחות ויכולת שליטה, אך לא תמיד הסיטואציה מאפשרת להגיע לאותו עבודת המידות, לפעמים היא חזקה מכל מציאות וכואבת עד פנימיות הנפש, במיוחד כשנלווה לכאב פגיעה משפחתית, כאב כזה נצרב בנשמה ולפעמים פוגע בחיים ללא יכולת ריפוי וגם מוביל למחשבות של אובדנות.

אחת הסיטואציות הכואבות זה ריב בין הורים וילדיהם, דווקא בגלל הקשר הרגשי העמוק הפגיעה הופכת לקשה שבעתיים, ההורים הניצבים בשער להגן על הילד מיום שהגיע לעולם, מאבטחים אותו ושומרים עליו, פיזית ורוחנית, נלחמים בשביל פת לחם עבורו, מסננים כל פגיעה אפשרית, והילד שגודל ואוהב את הוריו אבל החיים מזמנים אותו לאתגרים מודרניים, כאלו שההורים לא בהכרח מבינים, ושם נוצר חיכוך שמפיל קורבנות רבים דווקא בגלל הקשר המצופה והחזק זה הופך ליריבות פוגעת ולאויבים.

למה זה כך?

התשובה טמונה בשאלה הבאה, כאשר יש ויכוח בעקבות אירוע חמור שהתרחש, האם הוויכוח מתנהל בדיאלוג או במונולוג, בזה מתחיל ונגמר הדיון, האם בוויכוח כל אחד רוצה להביע את דעותיו והשקפת עולמו או שרוצה לשמוע את השני ולנסות להבין, ויכוח שהוא מונולוג של הצהרות דתיות חברתיות משפחתיות וכו' בלי רצון לשמוע באמת את השני הוא ויכוח עקר, אין לו שום סיכוי לדו קיום, אבל ויכוח שמתנהל בדיאלוג כאשר כל אחד מקשיב לשני ורוצה להביע את דעתו אך יחד עם זה ואולי לפני זה גם לשמוע את השני, הוא ויכוח פוטנציאלי להצלחה.

אם אני יגיד לכם שראיתי אבא ובן שפשוט אויבים אחד את השני אבל הם עושים הכל להיות אוהבים אחד את השני, כולם יתרגשו מזה, אבל לא אני אומר את זה, הגמרא כבר אומרת את זה:

הגמרא במסכת קידושין דף ל עמוד ב:   "ואומר: אשרי הגבר אשר מלא את אשפתו מהם לא יבושו כי ידברו את אויבים בשער. מאי את אויבים בשער? אמר רבי חייא בר אבא: אפי' האב ובנו, הרב ותלמידו, שעוסקין בתורה בשער אחד נעשים אויבים זה את זה, ואינם זזים משם עד שנעשים אוהבים זה את זה, שנאמר: את והב בסופה, אל תקרי בסוּפָה אלא בסוֹפָהּ."

מה הסוד של ויכוח תורני שגורם לכזה תנודתיות מרגש של אויב לאוהב בין אב ובנו? המטרה! להבין את תורת ה' כל אחד מנסה בכל כוחו להסביר את הגמרא לפי הבנתו, ושהוא צודק, אבל הוא נותן גם סיכויי אחוז לזה שמולו שאולי הוא צודק כי בסוף התורה היא תורת ה' ולא של אף אחד מאיתנו, וכשאני מביע את דעתי ללא פשרות ברמה כזו שמי שנכנס לבית מדרש ורואה אותי עם בני הוא יכול להגיד שיש פה אויבים זו הבעת דעה מקסימאלית, אך אני נותן סיכוי גם לבני שמולי שאולי דווקא הוא הבין היטב את הסוגיה, והסיכוי הזה שאני מעניק לו הופך את הוויכוח ממונולוג לדיאלוג ובסופו של דבר אנחנו מלבנים את דעת התורה שעושה אותנו לאוהבים, כי לא אנחנו היעד אלא התורה= האמת האבסולוטית.

כאשר אדם לא רואה את חברו בעולם, אלא רק את עצמו, הוא אגואיסט, אנשים כאלו אין להם זכות קיום בעולם, הם משחיתים את העולם מקומם עמוק בתוך האדמה, אבל לא כל אחד הוא בדרגת חטאו של קרח, יש כאלו שקצת פחות והם דוברי לשון הרע, אין להם זכות להישאר עם כולם ולכן הם מקבלים צרעת ויוצאים מחוץ למחנה, מה עושים מחוץ למחנה חושבים על אלו שבתוכו... יודעים להאריך את חיי החברה, יודעים להבין כמה חשיבות יש בכבוד הדדי, ודאגה לשני.

הגמרא במסכת ברכות דף נד עמוד א מספרת לנו שהיו שני מצורעים שקראו להם והב בסופה והם היו מחוץ למחנה והם גילו את הנס הגדול שהקב"ה עשה וחיבר את ההרים והציל את ישראל, והם סיפרו את זה לישראל שאמרו על זה שירה-

• עשו לייק לעמוד הפייסבוק של 'כיכר השבת' ותישארו מעודכנים

למה דווקא המצורעים האלו נכחו בנס הזה? הקב"ה רמה ללמד מסר את אותם מצורעים שלא ראו את החבר אלא רק את עצמם ודיברו לשון הרע, הקב"ה הראה להם כמה הוא דואג לעם ישראל וחושב עליהם בלי לדבר על זה, בלי להגיד להם שהוא עשה את הנס הזה, הם גילו את זה לבד... וכמו שרש"י ביאר.

ושני הלימודים האלו של האב ובנו שנעשים אויבים ואוהבים, ושל אותם מצורעים שראו את הנס הגדול על ידי ראיה ולא דיבור ואדרבא הם עלו שהלכו לבשר טוב לעם ישראל בפה שדיבר לשון הרע ונענש, נלמדים מאותו פסוק בפרשתנו "את והב בסופה"! וזה לא מקרה, אומנם הלימודים שונים אבל התוכן הוא אחד, איך משתמשים עם הפה, האם הוא הופך להיות חרב פיפיות או כלי של אחווה שלום ודובר טוב, וגם כשיש ויכוח האם הוא בצורה מכובדת וראויה או בצורה בוטה ומשפילה, אותו פה יכול לגרום לאוהבים ולשונאים, תלוי בצורת השימוש בו.

אנחנו נמצאים בדור שיש בו מצד אחד התפתחות גדולה של תורה ומוסדות תורה, ערי ישראל מתרחבים בשומרי תורה ומצוות, ומאידך ישנם צרות קשות ונוראות, אנשים צעירים נפטרים, אסון מירון, מחלות, פיגועים, צעירים שמאבדים את עצמם, גרושים רבים, אנשים בחובות גדולים, השאלה איך אנחנו משתמשים בפה שלנו "החיים והמוות ביד הלשון" – "בפיך ובלבבך לעשותו" – גם אם צריכים להגיע לחקר האמת, גם אם צריך לעשות צעדים לא נוחים ולא נעימים, האם אנחנו עושים את זה כאוהבים או כאויבים, האם יורים חיצים דרך השופרות וכותשים את כל מי שלא חושב דרכינו, או שאומרים את דעתנו הברורה אבל גם מקשיבים? וזה ההבדל בין המחלוקת של בית שמאי והלל לקרח ועדתו, זו לשם שמים וזכתה לקיום נצחי כי היה שם כבוד הדדי, וזו ירדה לטמיון ונזכרת בבוז.

קל וחומר כשזה מגיע מול הילדים, אם נתרגל את עצמנו שבכל ויכוח נדע להביע אבל בעיקר להקשיב, נשנה את העולם לטוב!!! והמורווחים בראש ובראשונה נהיה אנחנו.

 

הכותב הינו ראש ישיבת ברקאי חיספין