אאא

בשבוע שעבר ציינו 68 שנים לפטירתו של החזן והמלחין פנחס יסינובסקי ז״ל.

יסינובסקי זכור בעיקר בגלל יצירתו המרשימה: ״והיה באחרית הימים״.

בהפטרת פרשת בלק שנקרא בשבת הבאה, נוהגים בקהילות ישראל לקרוא בספר מיכה. הסיבה לכך לכאורה, היא אזכורם של בלק ובלעם בנבואה: "עַמִּי זְכָר נָא מַה יָּעַץ בָּלָק מֶלֶךְ מוֹאָב וּמֶה עָנָה אֹתוֹ בִּלְעָם בֶּן בְּעוֹר מִן הַשִּׁטִּים עַד הַגִּלְגָּל לְמַעַן דַּעַת צִדְקוֹת ה'"

גם בספר מיכה וגם בספר ישעיה, מופיעה באופן דומה נבואת "אחרית הימים": "וְהָיָה בְּאַחֲרִית הַיָּמִים נָכוֹן יִהְיֶה הַר בֵּית ה' וכו'..." עפ"י הנבואה: באחרית הימים יכירו עמים רבים באלוקי ישראל, ובעולם ישרור שלום שיהפוך את כלי הנשק למיותרים. נשאלת השאלה: כיצד שני הנביאים הללו נבאו את אותה הנבואה?
והתשובה היא: כי מיכה המורשתי, היה בן דורו של הנביא ישעיה, וקיבל נבואה אחריו. ישעיה ניבא בימי: עוזיה, יותם, אחז ויחזקיה. לעומתו, מיכה המורשתי ניבא בימי: יותם, אחז ויחזקיה. על פי דברי חז"ל בסדר עולם רבה, וכך גם פירש רש"י: נבואות ההקדשה של ישעיה נאמרו ביום בו הפסיק למלוך בפועל, ומיכה החל להתנבא כנראה זמן קצר לאחר מכן.

את "והיה באחרית הימים" הלחין יסינובסקי בהשראת ניגון טעמי המקרא, במיוחד לכבוד אירוע פתיחת האוניברסיטה העברית בהר הצופים בשנת 1925. כמו רבים אחרים, גם יסינובסקי ראה באירוע זה את התגשמות דברי הנביא ישעיהו: "כי מציון תצא תורה ודבר ה' מירושלים".
את היצירה הקליט מיד לאחר מכן החזן מרדכי הרשמן, והיא הפכה לאחת היצירות הליטורגיות הפופולריות ביותר במאה העשרים.

את "והיה באחרית הימים", ביצענו לראשונה בקונצרט "בתפילה לשלום", שקיימנו בהיכל בשנת 1994. את היצירה ביצע החזן הנפלא דוד בגלי, שהחודש ציינו בדיוק 90 שנה להולדתו. בשנים 1966-1969 שימש בגלי חזן ראשי בבית הכנסת הגדול בר"ג. רבים מכם נכחו ביום שני השבוע, בקונצרט שערכה עיריית ר"ג לציון 100 שנות חזנות בעיר. באולם ״יהלום״, שהיה מלא וגדוש בחובבי חזנות, הקדשנו פרק מיוחד גם לתקופתו של בגלי בעיר.

בחוגים שונים הובעה התנגדות למעמד "התקווה" כהמנון הלאומי. הן לפני הקמת המדינה והן לאחרי הקמתה, הועלו הצעות לשנותו, אך אף לא אחת מהן התקבלה. ההצעות כללו מגוון אפשרויות: המפורסמות שבהן היו: "שיר המעלות" של יוסל'ה רוזנבלט ו"ירושלים של זהב" של נעמי שמר. אך עוד קודם לכן, היו הצעות נוספות: "לעד חיה בלבבנו" של הרב אברהם הכהן קוק; "תחזקנה" של חיים נחמן ביאליק ועוד. ינובסקי היה החזן הראשון שמילותיו ולחנו הוצעו כהמנון חליפי ל"התקווה", והכוונה לשיר "מזרחה":

שָׁם בַּמִּזְרָח הֵן נִשְׁקָפָה
אֵם רֻחָמָה, כְּלוּלָה, יָפָה
נָוֶה שַׁאֲנָן, נֶחְמָד, נָאֶה
גַּם אָב רָחוּם שָׁם יֵרָאֶה
לֵךְ עַמִּי מִזְרָחָה

שׁוּבָה עַמִּי אֶל אַרְצְךָ
שׁוּבָה, שׁוּבָה אֶל אֱלֹקיךָ
אֶל אַרְצְךָ אֶרֶץ פְּלָאוֹת
אֶל אֱלֹקיךָ אֱלֹקי צְבָאוֹת
מִזְרָחָה! מִזְרָחָה!

שיר זה, כמו גם שירים אחרים, לא נתקבלו בגלל היותם "דתיים" מדי. ובמקום שינובסקי ייזכר כ"חזן ההמנון", הוא ייזכר לעד כ "חזן אחרית הימים".

יהי זכרו ברוך!